"אז אולי בכל זאת לבד זה לא הפתרון? אולי בעצם אני טועה, וגם
אתה טועה, והגורל יקבע את העתיד?" אמרתי אתמול בשיחה שלי עם
אלוהים, אבל הוא היה שקט כהרגלו ולא ענה.
ניסיתי להסביר לו איך נשמתי מטיילת לבדה בלילות, איך גופי
משתוקק למגע. לא תשוקה, אולי אפילו לא אהבה. מגע בסיסי, כשאני
שוכבת על הצד ומחבקת את גבו הרחב. מציירת באצבעותיי, משרטטת
מגדלים שראשיהם מכוסים בעננים סמיכים. המגע הזה כשהרקמה שנוגעת
בך אינה זרה. כשאת מכירה כל תא בגוף שלצידך, מכירה ואוהבת.
אהבה רוטטת כזאת, מוחשית, כואבת.
הוא התאכזר אליי כבר מספר פעמים בחיי, והוא תמיד שתק. אני
זוכרת את עצמי על אדן החלון בלילות הריקים ממשמעות, כשנפשי
בודדה יותר מהכל. עיניי מטיילות במעלה האופק ונפגשות עם הירח
הנפלא. אני מחייכת אליו, ואומרת לו שהכל יעבור לי. אבל הוא אף
פעם לא עונה. אלוהים לא זמין בשבילי. הוא מבהיר את נוכחותו על
ידי ריקנות היקום כולו ברגעים כאלה. ורק הדממה מפירה את
מחשבותיי בזעקותיה. הוא יכול לשבת איתי שעות, כמו חברים טובים
על כוס קפה. הוא המאזין הכי טוב, אבל הוא אף פעם לא עונה.
ולפעמים אני קורסת לתוך עצמי, ולא מצליחה לרסן. הריקנות הורגת
אותי לאט לאט מבפנים. כמו שהיא אמרה פעם, "ההפך מאהבה היא לא
שנאה, ולא אדישות, אלה יציאת מעיים מזויינת." הריקנות הזאת
בפנים, חלל שלא ניתן למלא. ורק הגוף משתוקק שוב למגע מוכר ישן
וטוב. המגע היקר, המגע הקרוב. החיבוק הזה שלא אומר הרבה מהצד,
אבל מבחינתי אומר הכל. החיבוק שזועק להתמזגות שני גופים לאחד.
שתי ישויות למזוג לאחת יחידה ושלמה. להצמד חזק כל כך לעור,
לשרירים הרפויים עכשיו, לדמיין שאם אצמד אליו חזק יותר כבר לא
נצליח להפריד...
ואלוהים יושב בפינת החדר ומתבונן מהצד. מתבונן בי מכאיבה
לעצמי, מתבונן בי כואבת. הוא מסתכל עלי, על עיני הנודדות
לאופק, על נפשי החלולה, על גופי הכואב מאותה הפרידה. צופה מהצד
בהתאבדות הפרטית שלי, ולא אומר כלום. לא עונה אף מילה. גם לא
כשאני נופלת על בירכיי, ואין יותר כח לתפקד, כשהריאות מסרבות
לשאוף לתוכן חמצן. ורק הדמעות שזולגות, רק היללה שהופכת לצעקה,
שנשארת תלוייה באוויר. והוא שם, אני יודעת. הוא תמיד היה שם,
ותמיד יהיה. שקט, מתבונן. אני זועקת, אך אלוהים לא עונה...