אם הייתי אדם בר מזל הייתי נופל ומת עכשיו. ככה. במקום. בלי
היסטריה. בלי כאבים. בלי אימא שבוכה על מיטתי וסועדת אותי כל
הזמן. בלי חברים שמבקרים פעם ב-  כי הם חייבים. בלי לשמוע את
השיחות שלהם במסדרון על כמה שעלתה להם המונית ל'איכילוב'. כי
כוס-אימא שלהם, הם אמורים להיות חברים שלי.

פעם, כשהייתי צעיר, לפני שלושה, ארבעה חודשים, נסעתי באוטובוס.
נסעתי לתיכון שלי, באחד מהימים האלה שנסעתי לבד. נסעתי לי
ושמעתי מוסיקה באייפוד שלי. נהנה לי מהדרך, מהנוף ומהמוסיקה.
עליתי לי לאוטובוס, הנהג כרטס לי את הכרטסיה והתיישבתי. לא
ידעתי שזה היום החשוב, אולי, בחיי.

אם הייתי אדם בר מזל הייתי מת עכשיו. לא ממש מתאים לי ליפול
ולמות מהמיטה שלי, צריך להתגלגל לצד והרצפה לא מאוד נקייה
ב'איכילוב'. הגעתי לפה לפני חודש בערך, אולי קצת יותר. מעולף
ועירום ומושפל. אבל אני יכול להישבע שהפרמדיקים באמבולנס דיברו
לי על הזין. יכול להיות שזאת מחמאה?

רק אחרי כמה דקות באוטובוס שמתי לב לזקן שמולי. קצת מוזר שרק
אחרי כמה דקות, הא? טוב ככה זה נערים צעירים, לא ממש אכפת לנו
ממה שמסביבנו. הזקן שישב מולי היה הזקן הפתטי ביותר שראיתי.
ופתטי במובן הלא מחמיא של המילה, יש להדגיש. לפחות, באותו זמן,
הנער הצעיר שהייתי חשב שהוא פתטי. הנער הצעיר שהייתי חשב ש"ככה
זה אנשים זקנים" ו"למה הוא לא בבית אבות או משהו?". הנער הצעיר
שהייתי לא ידע שהנער הזקן שאני עכשיו יחשוב שהנער הצעיר מטומטם
ושהזקן אינו פתטי. הנער הצעיר שהייתי, לפני כמה חודשים, לא ידע
שהזקן ה"פתטי" ישנה, אולי, את חייו.

ב'איכילוב' לא נעים. ב'איכילוב' מסריח ורועש. זקנים ישנים
במסדרונות, אחיות חסרות התחשבות נכנסות ברעש גדול רק כדי לתת
לשכניי לחדר את התרופות שלהם ורופאים עייפים נכנסים רק כדי
ללחוץ לי כמה לחיצות על הבטן ולומר לאימא שלי "תהיי חזקה, זה
רק עניין של זמן". ואני? אני כמו מאנייק מחרבן בסיר. במיטה.
ליד אימא שלי, כאילו הייתי תינוק בן 3 או זקן בן 80. כמו
מאנייק...

ולמה אני מספר על הזקן הפתטי והנער הצעיר? ולמה אני לא מגיע
לפואנטה? אני מתאר לעצמי שבמצבי אתה רוצה למשוך כל רגע. למשוך
כל סיפור, כל משפט. במצבי, אתה הרי יודע שאין לאנשים הרבה זמן
להקשיב. ובמקום לספר מהר, כמו אנשים אחרים, אני, לעומתם, מעדיף
לספר לאט. שיראה כאילו יש לי באמת מה לומר. כאילו יש מתח
בסיפור, כאילו יש פואנטה. כאילו יש לי באמת מסר להעביר לכם.
שיראה כאילו שיש פה מוסר השכל, לקח לדורות הבאים. ואולי, אם
הייתי אדם בר מזל, הייתי מת לפני שהייתם מגלים שהפואנטה -
אין.


לילה אחד ב'איכילוב', בערך שבוע אחרי שהגעתי לשם, אימא שלי
ביקשה את רשותי, שאלה אם זה בסדר, ללכת הביתה להתקלח. להתקלח
ולחזור כמה שיותר מהר, היא הבטיחה. אבל היא צריכה לבדוק מה
שלום הבית, והיא חייבת להתקלח, להתרענן. זה היה אולי אגואיסטי
מצידי אבל לא רציתי שהיא תלך. רציתי שתישאר פה לידי, שתחזיק לי
את היד. פחדתי. פחדתי למות דווקא ברגע בו אימא שלי לא תהיה
לידי. פחדתי מהקולות של בית החולים, פחדתי מהאחיות שמהמיטה שלי
נראות כולן כמו רוצחות קרות דם. פחדתי למות. היום אני כבר לא
פוחד. נתתי לה ללכת ונשארתי עם חברים כפויי טובה שהתלוננו על
מונית.

האדם הזקן, הפתטי, כביכול, לא דיבר איתי. ואני לא דיברתי איתו.
רק בהיתי בו במשך כל הנסיעה. לא הצלחתי להוריד את המבט שלי
ממנו. ההבעה על פניו של הזקן הייתה ההבעה המפוחדת ביותר שראיתי
בחיי. הזקן נראה כאילו הוא בעולם אחר, עולם שאין לנו גישה
אליו. זיכרונות שהם רק שלו. הזקן נראה כאילו ביתו נשחטת לנגד
עיניו, כאילו מצליפים באימו, כאילו מבצעים מעשי סדום באביו.
איני יכול להעביר לכם את הבעת פניו במילים. האימה הייתה פשוט
מעבר לכל דמיון. מעבר לכל תחושה ורגש שאת ואתה חוויתם. מעבר
לכל הסבר לוגי, מעבר לכל טיעון רטורי. סחרחורת של טירוף.

אני לא אוהב את 'איכילוב'. אני סובל ב'איכילוב'. אני רוצה
הביתה. אני רוצה לאימא, בבית. שאימא תסעד אותי בבית, לא פה. לא
במקום הקר הזה, לא אנושי. לא במקום בו אימא שלי מרגישה כל-כך
חסרת אונים. אני רוצה שאימא שלי תרגיש שיש לה שליטה עלי. שהיא
תרגיש שהיא עוזרת, שלא תשב פה, תחזיק לי את היד ותפתור איתי
תשבצי היגיון. אנחנו מאוד אוהבים תשבצי היגיון, אימא שלי ואני.
אני רוצה שאימא שלי תרגיש שהיא עוזרת, למרות שהיא ממש לא. "זה
רק עניין של זמן", הרופאים אומרים לה. "לכי הביתה", הם
מפצירים. "תנוחי. אין מישהו שיכול להחליף אותך פה?" הם מבקשים.
"זה רק עניין של זמן, את לא תעזרי בישיבתך פה", הם ממלמלים
ומשפילים עיניהם. ואימא שלי? אימא שלי חזקה, היא יושבת. פעם
בשבוע הולכת להתקלח וחוזרת, לא מתעכבת, אימא שלי.

בהיתי לי בזקן הפתטי, נהנה מהמוסיקה ומהנוף המוכר. בהיתי בו כל
הזמן, מנסה להבין את פשר הבעת האימה, את פשר סחרחורת הטירוף
שעל פניו. בעוד אני מנסה להבין את הבעת האימה, ואפילו חשבתי
שאני מתקרב להבנה, התחלפה הבעת פניו בבלבול. באמת שבלבול, עם
הטיית הראש הצידה, כיווץ העיניים והגבות והכול. כאילו אומר "מה
קורה פה עכשיו?". הסתובבתי אחורה, לראות על מה הזקן מסתכל, ממה
הוא כל-כך מבולבל. הסתובבתי ואז היה הפיצוץ. רעש חזק וכלום.

בשיעור ספרות אחד, כמה ימים לפני הסיפור עם הזקן, המורה שאלה
מה זה "כאב" בשבילנו. אני הרמתי יד והיא לא נתנה לי לדבר.
הרמתי שוב והיא שוב דילגה עלי. ושוב. ורק בפעם הרביעית היא
הגיעה אלי ושאלה אותי "מה זה 'כאב' בשבילך?" הבנתי שאני לא ממש
יודע מה זה "כאב" בשבילי. הבנתי שהכאבים היחידים שחשתי בחיי הם
כאבים של זריקת תרופה או דחייה רומנטית, לא משהו רציני. הבנתי
שאני בעצם לא ממש יודע מה זה "כאב". לא באמת. לא מה זה "כאב"
אמיתי. המורה הייתה קצת מאוכזבת מהתשובה שלי. ראו עליה. גם אני
קצת התאכזבתי.

אחרי חודשיים ב'איכילוב' יצאתי משם. יצאתי מאושר. יצאתי בלי
דאגות על הלב. גם אימא שלי יצאה. אימא שלי המשיכה בחייה, וכך
גם אני. חיים שונים, היו לאימא שלי. חיים קצת עצובים יותר, אבל
חיים. חיי אימה? חיי כאב? סחרחורת של טירוף? לא ממש.

מ'איכילוב', אחרי חודשים, יצאתי בשק. שק שחור.

אם הייתם שואלים אותי היום מה זה "כאב" הייתה לי תשובה. לא
הייתי מספר על הניתוחים בהרדמה לא כל-כך מוצלחת. לא הייתי מספר
על ההשפלה שבלעשות צרכים ליד חמישה אנשים זרים. לא הייתי מספר
על החברים כפויי הטובה. לא הייתי מספר אפילו על הרגע בו גיליתי
שאין לי רגל יותר. הייתי מספר על הזקן הפתטי באוטובוס. על הזקן
והבעת האימה הצרופה, צרופה, שעל פניו. כאילו שראה את בנו נרצח.
כאילו שיחזר את אותם רגעים נוראיים שוב ושוב, במעגל בלתי נגמר
של אימה. סחרחורת של טירוף. פיו פתוח קצת, שיניו חשופות, עיניו
בוהות באוויר החם שמולו, ידיו רועדות. והעיניים? הכול בעיניים.
עיניי זיכרונות נוראיים, שלשלאות של כאב. הייתי מספר שאחר-כך
התחלפה הבעת פניו בבלבול. באמת שבלבול, עם הטיית הראש הצידה,
כיווץ העיניים והגבות והכול. כאילו הוא אומר "מה קורה פה
עכשיו?". הייתי מספר ששיערו היה מסורק הצידה בקפידה ורק קווצת
שיער אחת ירדה והסתירה חלק מפניו. קווצת שיער סוררת. קווצת
שיער שמייצגת בשבילי, באופן כמעט אבסורדי, "כאב".

אבל לא שואלים אותי. אף אחד לא שואל.