יוצאת מהאוטו באיטיות.
חמש בבוקר.
אחרי נסיעה כה ארוכה של כמה עצירות וקפיצות, סוף כל סוף
הגענו.
הגענו לגן עדן עלי אדמות.
שלווה עוטפת אותי, חיבוק חם מאם האדמה.
עדיין חשוך אבל אני מרגישה אותה קרובה.
מרגישה את הכינרת שלנו.
מרגישה את האושר שמתמלא בי במהירות מופרזת.
עדיין לא מאמינה שאני דורכת על האדמה הזאת אחרי כל כך הרבה
זמן.
ובכל זאת, משהו חסר.
משהו חסר בשלמות הזאת שאני רואה מולי.
דמעה יורדת מעיני.
אתה.
אתה חסר לי כאן.
אני רוצה לעמוד מולה ולהרגיש את החיבוק שלך.
החיבוק היחיד בעולם שיכול להרגיע אותי.
החיבוק היחיד בעולם שנותן לי להרגיש שאין דבר בעולם שיכול
לפגוע בי כל עוד אתה מחזיק אותי.
חיבוק של אהבה אמיתית.
אני סוגרת את הדלת מהר, ומתחילה לצעוד לכיוונה, לבד.
אני מגיעה, עדיין לא רואה כלום.
הכל חשוך, אך בכל זאת אינני פוחדת.
לוקחת נשימה עמוקה ונותנת לאוויר הטוהר להתפשט בראיות שלי.
מה לא הייתי עושה לעמוד כאן רק לכמה דק' איתך.
לעבור את החוויה המדהימה הזאת איתך.
אני חוזרת לכיוון האוטו, העייפות משתלטת עליי ונרדמת לשינה
עמוקה בכיסא מקדימה.
חולמת עליך.
חולמת שאתה איתי. חולמת שבמשך 12 השעות האלה, אתה באמת איתי.
אתה באמת חווה כל דבר איתי. באמת מחבק, באמת מלטף, באמת
מרגיש.
באמת אוהב.