מעולם לא נזקק לדבר
מלבד הרוויית צימאונו, ברבים
כל רגע רדום בכל הפוגה
קם הנלוז, מופשט עמידה
כחידת מראית הזמנים

כנטוע עומד מלא חוסרים
בושה וחסד, כלי-זמר זרים
נוטש חיים במהירות, כאור
לקבלת פנים אחרים

מי בתור?

שאון אורלוגין מתקתק
משחק מרחביו עם נצרה
כל רגע חי, ברוך
צלילו, הרגע הבא

מבושם פרי באושים
נואשים, כבר כל האנשים
אך זו האמת ואין כמותה
זו האמת להמיתה.

מתנדבים כלואים במר חופשי
מצרפים פעמונים לחפשו
תורמים מזמנם הקצר הנפשי
אך אינם מצליחים למוצאו

מבוקש בכל מחיר
יש לעצרו חי או
להעמיד פניו אל הקיר
חסר אונים, משווע כשוויו

פעם אחת ולנצח
יש למצות בו דין
בתביעה ייצוגית
גורפת רגעים, בהם
לא היה כלל
עדין.

לו רק היה ניתן
הייתי תולה את הזמן
במו-פיו ולשונו
על-פני-מחוגיו וצלמו
בכך אולי חוסך את זמני
ומציל מצב מעצמי.

קול מלמדיי זועק משמיים:

הקם להרגך, קום והשכם
לחיות!

ככל שתוכל,
כחול שהוכל ואוכל
כי סר כבר הטעם למחות

ולמחות

ולמחות...

הגיעה עת חדשה לעלות ולמחות
אך הפעם,
את קול הדמעות.

ולו רק לרגע קט:

האם ניתן במשטר הזמן
לעצרו, עת חוצה הוא
גבולות באדום?

קאט!

המשחק מכור:

הזמן הנלוז
הוא דבר והיפוכו.

גלגל מתגלגל
מנדף מתנדף
כלעומת עצמו  
בוואלס הפוטנציאל
אחת שתיים שלוש...

כמו החיים
כמו המוות
כמו הזמן

לאן?

רוקם רגעים סבוכים בעלילה
זוחל במרחב סגור לתפילה
נסוג, בורח מאוד מיומן
שובל עקבו,
מתמעט עם הזמן
נותר ללא אחיזה

הזמן גנב בעליל שכמותו
רוצח סדרתי של רגעיו, חסר דמותו
פעילותו תביא למותי
את זאת הרי יודע אני
באופן מוחלט
וודאי

כאילו היה זה
רק עניינו
הרחוק מהיות
ענייני.

שחקן ראשי בתאטרון חייו
היה ונשאר, לאיש לא חייב
עקב-אכילס של הנשמה
כזה הוא שעון החול
בצלמי

כי הזמן הזה הוא שלי
כי הזמן הזה הוא אני
וזה כל שיש בידי
שגנבתי מעצמי
בעליל,

ובעצמי.

20.05.2008