"את לא מצליחה לחשוב?"
"ואם אני אכוון לך את האקדח לרקה?" הוא שאל
את המילים של מי אני אשתנק אם לא אשמע?
את העיניים שלי מי גופי יצרוב מלא לראות יותר?
"איך אין לך תשובה?"

אני מסתכלת לשמיים ופורעת חוב ישן בעזרת הכוכבים.
אותו חוב שמתגלגל משנה לשנה, מחזק את ה"אני" שבניתי לעצמי כדי
להבין. איך לפעמים מפסיקים לראות?

איך מתרוקנים בלי שהכוויות ישאירו את חותמם בצורת צלקת מכוערת
של תעתועיים קוליים שלפעמים נשמעים אפילו כמו בכי. חוצה מבין
הסדקים של קירות האבן.
פתאום... הוא כבר לא קיים.

הנשימות חוזרות... נשימות של שקט, של נכונות לאי ודאות.
ועכשיו אני חושבת שאני שומעת גם אותם, אנשים אחרים מחוץ לבועת
השפיות.
קוראים לי להבין, להקשיב לקרבות המלאכים שרק רוצים למכור את
הכנפיים. כדי שלא תהיה להם סיבה לראות.

ואני? הנחתי לאצבעות לשוטט על המים, לקרוא לך, להביא אותך אלי
כדי שאולי יהיו לך מילים שאני ארצה לשמוע.
כי כשיצמידו לי אקדח לרקה, אני אחשוב על העיניים שלך ואחייך

אשתנק...
באותו גוף צורב