פעם הייתי חושב על העובדה שבכאוס השורר ביקום, היינו
ההתרחשויות ברמה האטומית לא מאפשרות חיזוי מראש, אלא רק
הסתברותי, יש תבניות מסוימות שנוצרות מתוך אותו הכאוס. והן אכן
נוצרות מתוכו, כי בהתחלה היה רק כאוס, חלקיקים תת אטומיים,
דחוסים, שלא נענים לשום חוק פיזי, אלא אם הוא כרוך בהסתברות,
והוא הוליד את אותן התבניות שנקראות יסודות כוכבים פלנטות
ובסופו של דבר גם אותנו. התחושה שנוצרת, אם תנסה להעלות
בדמיונך את כל אלה- את התמונה הזאת, של התבניות שהתהוו והתפתחו
במשך ביליוני שנים עד שנוצרה התבנית שאותה אנו מכנים 'חיים' -
מרגע תחילת היקום ועד המצב הנוכחי, לפחות אותי, היא מהממת.
תהיתי על היקום מפרספקטיבה של שינוי המרחב גרידא. ומה שגיליתי
כשהתבוננתי בו בצורה הזאת היה השתכללות בלתי פוסקת של תבניות
שינוי המרחב. בהתחלה שינוי המרחב היה מונוטוני, כמעט חד-גוני,
כמו הופעת אטומים והרכבת היסוד הנפוץ ביותר ביקום, מימן,
כתוצאה מהמפץ הגדול, והלה הסתיים בשינוי מרחב, מהמורכבים
שקיימים, ביצירת צורות חיות כמונו - בני האדם וסוגים אחרים של
חיים ביוטיים. תחשוב על המורכבות, או אם תרצה, הרי אתה סטודנט
למדעי המחשב, סיבוכיות של השינוי המתהווה בתוך הגוף שלנו או
השינוי שהוליד אורגניזם כשלנו. האבולוציה היא חלק בלתי נפרד
מהשינויים החלים ביקום. אם כי, בהתחלה נדמה שהתבדלה קמעה כיוון
שהיא מתרחשת על פני הפלנטה שלנו. האמת היא שזהו המשך של אותו
שינוי. הכוכבים הולידו את הפלנטות והפלנטות אותנו.
אז עכשיו אני רואה לא רק תבניות, אלא תבניות של שינוי. שינוי
המרחב שמסתבך עם הזמן. השאלה היא למה הוא מסתבך, ולמה נוצרתי
אני לחשוב על שאלת הסיבוכיות? ברגעים כאלה אני לא יכול שלא
לכפור (אני יודע, אבל בשבילי לכפור זה להאמין) ולחשוב על איזו
יישות שהציתה את הניצוץ ההתחלתי הזה, עם חוקים התחלתיים
כאוטיים, שצופה להנאתה בתוצאות הניסוי שלה, או פשוט הציתה ולא
צופה כי היא לא התברכה במודעות, קרי השמש שהציתה סופרנובה. אבל
אם לבטל את המחשבה הזאת, המחשבה היחידה לגבי העניין דנן היא
המהות. למה אני, ולמה פה? ואם מבטלים את המהות באומרנו שהיא לא
קיימת, אז מה נשאר? כבר עדיף להתאבד. מעניין שהאבולוציה, שהיא
חלק מאותו שינוי במרחב, הובילה אותנו למודעות עצמית מונחית
רגשות, וגם ליראה מהתאבדות - היצר להישרדות.