מתוך הכל מתחיל בתנועה
הנשר שהגיע מהפסגות רואה אותם מקננים במאהל. הוא  מרגיש מרחוק
שהיא שונאת להיות שם.
כשהלכה עשתה זו בחירוק שיניים. גם האיש שאיתה נראה מדוכדך,
שקוע בתוך עצמו.  אין עבורה יופי בתוך הצהוב האינסופי, רק
קילומטרים שצריך לגמוע בשביל להגיע אליה, הרוקדת.
המדבר מתאכזר למי שלא מקבל את אופיו בסבלנות ובאהבה. הדרך
נמשכת עוד ועוד ואפשר לתעות בקלות כאשר המסע הוא רק משא.
היא חושבת שההתעקשות להגיע אליה מתנשפת עייפה ונחושה בדעתה
תספיק. אבל הוא שראה את הרוקדת ואת אורחיה חושש שזה לא יספיק.
היא כנראה תצליח להגיע, אך רק בגופה. אולי אני טועה, הוא מזכיר
לעצמו. אולי המדבר שהיא מתקשה לסבול את רוחותיו יעשה בה משהו.
הוא ראה אנשים מתרככים במדבר הזה. לא התרככות של חולשה גופנית,
דווקא המדבר השחוח כאילו הגביר את הזרימה בתוכם.
הוא ראה רבים מגיעים אל הרוקדת כאל אתר תיירות, מחכים לראות את
תנועותיה, ולא מזיזים דבר בתוכם, חסומים מכדי לקבל את מה שהיא
ידעה לתת.
הנשר לא ידע להגדיר מה זה. אם היה מדבר בשפת בני האדם והיו
שואלים אותו מה יוכלו למצוא אצל הרוקדת. לא היה עונה. הוא זכר
את מראה האיש המרחף מלפני שנים רבות. גם את הילדה המעופפת. אבל
לא הרבה הגיעו לכך. מאז שקרה נדמה שכולם שאפו לכך, לא הסתפקו
בתנועות הקטנות בשינויים הקטנים שיכלה הרוקדת להשפיע. השינויים
האלה לא היו נראים לעין. הם היו זעירים, נבטים של מודעות, אך
מי שהיה מבחין בקיומם ומשקיע בהם היה יכול לזכות בצמח של ממש.