הוא נשאר בן עשרים. הזמן לא עניין אותו. הוא היה מעליו,
מתחתיו לא נבלע במערבולות שלו. הזמן חולף והוא בשלו, לא שם ולא
פה -
היה ואינו...

-לו היה את האומץ. ואנחנו, שלא מבינים, תמיד נישאר
עצובים ונבוא כל שנה לבקר אותו שם מאחורי הגבעה. בשמש ירודה של
אחר הצהריים ונוף עוצר נשימה עם דמעות בעיניים. נעלה זיכרונות,
נגיד כמה מילים. נידום מעט, נזכור...
עד שגם אנחנו, ממש בלי הכנה נרגיש שזה בא. נשמע את הרחש, ואז
בלי עצב ושאר בלבולי שכל ניקח נשימה עמוקה מלאת הכרה -
ותודה.