בוקר. אני מתעוררת לאט, שולחת יד אל העיניים ומגרדת מהן קורי
שינה, מעבירה לשון על השפתיים היבשות. איפה השעון המעורר הזה,
שמישהו יכבה אותו. אני קמה ומחפשת את הסלולרי. 'הפסק'. שלוש
שיחות שלא נענו. מה יש לאנשים, למה תמיד מתקשרים אליי בשתיים
בלילה. מה רע בשיחות לאור יום, כשאני ערה? שתי הודעות. מתעלמת,
אקרא אותן עם הקפה.
קערה, פיטנס, חלב. ספל, ג'ייקובסון, מים, חלב. כוס מים,
תרופה.
אני שמה את הכלים על השיש, אף פעם לא בכיור ממש, והולכת
להתלבש. נשכבת על המיטה, רק לכמה דקות. היו חלומות מוזרים
הלילה. אחד על אבא של הג'ינג'י, משהו עם זה שהוא מאיים לחתוך
לי את הגלגלים של האופנוע אם לא אפעיל את הממטרות, ואני אומרת
לו שאין לי אופנוע, והג'ינג'י רואה משחק של מכבי ואנחנו
מרעישים, מפריעים. ואני מתחבאת מאחורי עמוד באמצע הסלון שלו,
ואמא שלו מקלפת תפוחי אדמה. חלום אחר על דם מהחניכיים. אני
מצחצחת שיניים ויורד דם, עולה בי קבס ואני מקיאה אל הכיור. או
שזה לא היה חלום? אני לא זוכרת. בכל מקרה זה לא משנה כרגע, אני
צריכה לסיים להתלבש, להכין את התיק ולצאת.

צהריים. אני מפהקת, קולטת את זה מאוחר מכדי לכסות עם היד.
מסתכלת בשעון, בוהה במחוג השניות כדי לוודא שהוא זז והשעון לא
עצר. עוד דו"ח אחד לסיים, שתי ישיבות, וגמרנו. שתי פרוסות לחם,
ריבה, סלט, דיאט קולה. ספל, ג'ייקובסון, מים, חלב. טלפון. אלעד
מתחתן? no way. מתי? עם מי? כן, ברור שאני אגיע. אוי, אין לי
מה ללבוש. נלך לקנות ביחד? איפה החתונה בכלל? הבוסית קוראת לי,
חייבת לזוז. נדבר.
תשמעי, היא אומרת בטון הכי פחות קרפדי שהיא מצליחה לגייס,
סיימת את הפרוייקט הזה ממש מהר. הוא היה צריך לקחת כמה חודשים,
וסיימת בחמישה שבועות. אני מפהקת, הפעם מכסה. היא ממשיכה. אז
חשבתי, אולי תקחי על עצמך תפקיד נוסף בחברה. עוד פרוייקטים.
אני אחשוב על זה, תודה רבה.

ערב. מכנס קצר וגופייה, בקבוק חצי ליטר, נגן אמפי, נעלי הליכה,
סטופר. הולכת. משתדלת לא לתת למחשבות להציף. לחשוב על דפים
לבנים. בריסטולים לבנים ענקיים. משפטים נכתבים עליהם, ואני
מעיפה אותם חזרה. אני צריכה נקיון על הבריסטולים שלי. מנסה
להתרכז בנשימות. אני תמיד שוכחת לנשום בהליכות האלה, ואחרי כמה
דקות כואב לי צד ימין. פותחת את הבקבוק ושותה, בלי לעצור.
מושיטה יד אל המצח. אני לא מזיעה מספיק, אני לא אשרוף כלום.
הולכת. השוקיים מתחילות לכאוב. אני כבר לא בכושר. הכדורגל בימי
שישי עם החבר'ה מהמשרד, זה לא מספיק. מאז שהשתחררתי הזנחתי את
הכושר.
מתקלחת מהר, רק לשטוף את הזיעה. מכינה חביתה. שוטפת את הכלים
מהבוקר ואת הכלים מעכשיו.

לילה. מזפזפת מול הטלוויזיה. זו הפעם הרביעית שעברתי את הערוץ
הזה. אין מה לראות. נכנסת למיטה עם ספר סודוקו. לעזעזאל, הוא
בלתי פתיר. כבר ארבעה ימים אני עובדת על הסודוקו הזה. אני אעשה
את הבא. לוקחת את הסלולרי ליד, עוברת בין השמות. מחזירה
טלפונים. מחזירה הודעות. סליחה, ישנתי כשהתקשרת אתמול. בפעם
הבאה תתקשר ביום. ערב סלסה יום שישי? למה לא.

בוקר. אני מתעוררת לאט, שולחת יד אל העיניים ומגרדת מהן קורי
שינה, מעבירה לשון על השפתיים היבשות. איפה השעון המעורר הזה,
שמישהו יכבה אותו. אני קמה ומחפשת את הסלולרי. 'הפסק'. שלוש
שיחות שלא נענו. מה יש לאנשים, למה תמיד מתקשרים אליי בשתיים
בלילה. מה רע בשיחות לאור יום, כשאני ערה? שתי הודעות. מתעלמת,
אקרא אותן עם הקפה.
קערה, פיטנס, חלב. ספל, ג'ייקובסון, מים, חלב. כוס מים,
תרופה.
אני שמה את הכלים על השיש, אף פעם לא בכיור ממש, והולכת
להתלבש. נשכבת על המיטה, רק לכמה דקות. היו לי חלומות מוזרים
הלילה.