מתחרפנת פה, משתגעת לבד. רחוקה מהכל, נראה כאילו רק ממשיכה
להתרחק עוד ועוד. ואולי זה הזמן להודות בפני עצמי שלהתגייס לא
היה הדבר הכי שימושי שיכולתי לעשות בשנתיים האלה. בוהה במסך,
מנסה לא להרוג את העכבר והעיניים פוזלות לחלון שנמצא מעט
מעל...
עוד מעט שקיעה. עוד מעט רואים בית. תקווה ששוקעת ביחד עם השמש.
היא תלך לנוח לה ואני אשאר פה עוד שעות ארוכות אחריה, עדיין
בוהה במסך, עדיין מנסה להבין למה הגעתי דווקא לכאן. אולי בכל
זאת נצא חמשוש?
כן עבודה חסרת תועלת, פקידה כמו שכולם ציפו. ואני חלמתי קרבי,
לתרום. בינתיים עוד יום נשרף, עוד 3 "ארוחות" שנזרקו לפח. עוד
יום בו כוסות קפה שרפו את לשוני כיוון שלא היה מספיק זמן לחכות
שיתקררו. עוד לילה על מיטה חורקת, בחדר עם 5 בנות. ושוב
מתעוררת לצעקות "הקשבים". חשבתי שעד עכשיו היה מתסכל, אבל
עכשיו התחילו סיוטים. אין לאן לברוח מעצמך. יוצאת מדעתך ולא
יודעת איך לברוח מזה. חושבת אולי ישתפר בהמשך.
אז נכון שאת במקום עם השקיעות הכי יפות בעולם, אך שקיעות לא
יחממו אותך, לא יחבקו כשרע, לא ירגיעו את הראש כשאלף מחשבות
מושכות כל אחת לכיוון אחר. שקיעות לא יהיו לצידך כדי להגיד
שעשית טוב, שעוד מעט נגמר, שהכל לטובה. ואז מוצאת את עצמך
מתפרקת ושוב בוכה. שוב מציירת איקס  על לוח השנה, והזמן לא זז,
ואת שם תקועה. אין דרך לצאת, אין דרך לברוח, אין דרך לשרוד בלי
לצאת עם שריטה. האושר רגעי וכבר אין בך די כח ועינייך כבות,
אפורות, עייפות. נזכרת בו שוב, ברכות החולפת כשידו על גופך
מרפרפת. רוצה רק לחזור, לחבק והכל יסתדר. אבל הוא עוד רחוק,
אין לאן למהר...