ויום אחד היא תיעלם, לא תותיר אחריה דבר. לא מכתב, בכתב יד
צפוף או בליפסטיק מרוח על מפית שנמצאה כלאחר יד, כמו שהרגילו
אותנו בסרטים ההוליוודיים עם ה-Happy Ending. הכל יישאר במקומו
מונח, הוא יעביר את ידו על מגירת הלבנים שלה, בה ניתן להריח
עדיין את ניחוח הבושם של DKNY שאותו כל כך אהבה. הוא יגשש
באצבעותיו על בגדיה המגוהצים כדי למצוא סימן של קמט, אולי
איזשהו רמז לכך שהייתה שם עד לא מזמן. ולא ימצא דבר.

זה יהיה יום קיצי, כנראה בסופו של אוגוסט, כשהשמש מסמאת את
עיניו, הוא ייצא אל המרפסת הקטנה שלהם כדי לראות אם היא שם,
אוחזת בספל נס הקפה שלה ובוהה לשדות הירוקים שמעולם לא היו
שלהם. הוא ידמיין אותה מצביעה מעבר למפלצות הבטון והקומפלקסים
הסגורים כדי להראות לו ששם טמון החופש, מבעד לסורגים של החיים
השגרתיים: קימה, עבודה, שיבה הביתה ושינה. והוא יביט בה מוקסם,
נזכר ביופייה כמו לפני ארבע שנים, עת ענד לה טבעת נישואין על
האצבע המורה והבטיח לה את נפשו לעולמים. אבל היא כבר לא תהא
שם

לפתע יבזיק בו רעיון והוא יחלוף במהרה על הסלון המעוצב שבחרו
יחד, על המקרר מצופה הטיטניום שקנו כדי שהילדים לא ילכלכו
באצבעותיהם ויפרוץ מבעד לדלת אל עבר אחת משלוש המעליות בגורד
השחקים בו קבעו את מגוריהם. המעלית תתעכב והזמן יימשך כמו נצח,
הוא ייכנס למעלית בחטף בלי לומר את ה"בוקר טוב", שפעם היה אומר
לשכנים בילדותו, כשאנשים עוד הכירו את הנפשות הפועלות מעליהם
ומתחתיהן. יצטופפו עימו במעלית הגברת הזקנה מקומה 15 עם הכלבלב
שרק מחכה להשתין מתחת לעץ הזית, הבחור הצעיר מקומה 8 ששוקד כל
הזמן על פיתוח ההמצאה הבאה שתביא לו את המכה. הוא לא יאמר להם
דבר, לא ישאל אם ראו אותה. ימתין עד שיגיע לקומה התחתונה.

והדלת תפתח לפניו והוא ייראה את המרחבים השגרתיים והסדורים
אליהם התרגל בשנים האחרונות. מכונית יפנית כחולה, ליד מכונית
גרמנית אדומה, ליד 3 מכוניות לבנות שהאבק מכהה את צבען וכך
הלאה עד החנייה של רכב העבודה. הוא ירוץ לשם, אול השאירה סימן.
היא דיברה כל הזמן על ימים של שעמום, על אובדן התקשורת, על
הקללה שהטיל עליו רכב העבודה והמחשב הנייד שנטלו מהם את
הזוגיות. אבל, הוא לא שמע לה בזמנו...