מאות בשנים
עץ עתיק נשען על גדר בצלו
מה אין עליו:
מילות אהבה
וחיצים
וסמלים
נעצים
ומילים
ותלו מודעות והדפיסו שלטים
וטפסו על ענפיו הרכים כתמיד.
זקן אחד, הוא מגחך (ע)לעצמו.
יבוא יומך ותכרת
מבראשית.
ובלי זה, הרי הנך כלום מזוקק.
עלה נושר. האדמה החמה שרה אהבה;
בצלו שאפו את הניחוח העמוק שלה, כתבו על דפים דקים של מות
חבריו
את מה שהם חשבו שהם גילו ראשונים.
והכל מתחיל ונגמר באהבה
(כבר מאות בשנים)
ואולי בהורמונים.
הוא מחייך; לעצים אין הורמונים, גם אין אהבה.
וכל שרצית לראות הוא בעיניך, עטויות משקפיים של הגנה כבדה
מפני מאומה.
אתה הרי מפחד להיחשף לקרניים הלוהטות של הכלום
בדכאונות הורדת אותך כמעט לגמרי;
ואז, ביראה, צבעת אותה בשכבה חדשה של אהבה.