אורלב צח / שלושירים |
ויין זב במורד הר.
העומק, מואר בתחתיתו בידי אפלולית
בהירה יותר מהכלום.
יד אבן אפורה שאוחזת כבר שנים
בעט, מתפוררת מהלחות
ילדים קטנים רוכבים עליה כמו הייתה סוס
לעבר שקיעת אהבתם.
2. עיניי זה כבר כהו מראות
אך עפעפיי שקופים, דקים
ואת דברו הם בי רעות
דליתי בוץ מעמקים.
כי הזקן אשר עבר
בשנות חייו אלפי ימים
לא נשתנה בו שום דבר
היה, ועוד, אותו תמים.
אתם תגידו אם זה נכון.
3. וילדה על ספסל מביטה בודדה
בכל עץ עם ערסל ובכל נדנדה
כי אשר לא היה לא תמצא בעוד יום
עת תקיץ משקיעה בחלום.
ואתה שראית דרכה וסודה
ואת שתעית בראש החידה
זה אתה שתביט בה בעצב איום
כשתלך, בלי פרידה, בלי שלום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|