יחף, על אדמת חוור רכה
פוסע לי כך, בשתיקה
כשעמודי מדבר, עומדים סביבה
וחול יוקד במעוף קליל
מועף ברוח האביב
אני הולך ולא מבין, לאן פניתי.

ומעלי, הכוכבים.
בקשת אור הם, מוטחים
ממרחקי טירוף. שבשמים.
קפואים מעל ואז נופלים.
כגשם זוהר, ממרומים.
ושוב נעלמים במהירות,
שבה הופיעו.

ועל אותה אדמת חוור רכה
אני לי, רק לי, בשתיקה,
יושב דומם וגם מביט,
אל הרקיע.
וכך חושב יומם וליל,
אל חוץ,  אל פנימה.
מסתכל.
ולא מבין מאום
אך, לא איכפת לי,
כי על אותה אדמת חוור,
הכול נעים, רך, ומוכר
ובה אני אני אשב, עד קץ שמיים.