טבלנו את הדעת בשעת רעד אחת  
אחר כך הבענו פנים אל פנים
תווים  
שלא אמרו דבר
על ואל העבר
והעתיד לקרות

את כאן

ואני שם

ככלות הכל

עד גם היית באה וחוזרת לסרוגין
לקצה ההתחלה
עת הייתה
וחפץ ברצון

שפעם הייתי שם במרחב  ששב
וזב צעדיו
וסב על עקבותיו
עד שראיתי  חביון אחד
וחזיון  שלתוכו  נופלת ומועדת על חרב  
שעת ערב אחת  
שהזמן צרב אותה
על גרם מדרגות
רובצת תמימה
מתארכת ומתקצרת בצל זהרורים
ולהב דין  הדברים מפורר פרורים
לעבר מעוף ציפורים אקראיות
שרהב הברות  נגררות על פני יתר השעות
הנפרטות נושרות פרוטות
ונפרטות כממתרי נבל
בוקעות מבטן האדמה
ומרחפות צלילים מרעימים
פועמים
על פסיעות רגלנו שהשארנו אותן
מוטבעות  על חופי הימים האובודים  

ששמימית החולות עולה על העקבות
מספרת שהשממה מנגנת
פכפוכים   נהלמים למרחקים
שקווים מקבילים  
מודדים את הכללים
ואורך גל תהודת  הרגעים
ומגלים הזמן מיזמן לא זימן אתנו
להביט בפנים
ולא לעמקי דברים ולא לפסגות  
הרים

עכשיו אנחנו גרים ומתקרבים ומתרחקים
צרים זרים  
לאמור לאמוד למדוד
מידות בחומר

מחר אנחנו אורזים כראוי ובלי אומר את הנותר
שלא על מנת להוציא דין
ולא את החרצן מהפרי
ולא את הבשר
להפריד מהגרעין

אין מה  להבין

רק הזמן מיזמן כאן
נושב אחיד
בפעימה של עונה ועוד עונה  להטמין בה את הקודמת
בגרעין קשיח
מותאמת לצמוח בשיח עזוב על אם הדרך
וגרביל השיחים מארח לה חיים

מה  את אומרת או קוברת
אינני כבר מתפלל איתך על מתייך

הנחי אותם
על משכבם
ותמה בם חיותם
ונגיד שלום
ונשים ברכה
והזמן יגיד מה  יעיד ומי יהום
מקצה ועד ועל תום הדברים  

אבן רחיים סובבת
רביד תלוי על צוואר היום
דוממת לבסוף
לאמור  
שהגעו עד הלום
בקמח החיים

סמני את הקור
מהיכן מתחיל
ולחושך היכן הקצה
ומהיכן אפשר למקד לעברו אלומות אור

גם אם היינו שואלים
מה עוד יכולה להגיד ולהשיב הדעת
היודעת את הנפש

אולי היה שם  רעד
במינעד המיתר
במרחק בו הזמן
שווה צליל כפול מרחק  
שנוסחה קשיחה
ממשיכה להציב  
גוון מצהיב
בנתון עם מספר נעלמים
ויש לפצח את את התעלומה
או לתת לימים לחלוף
דרך קוף המחט
בלהט
הדעת ההולכת ומתקררת לאיטה