הסטירה מצלצלת. אבל זה כבר לא כואב. זה החום המוכר שמתפשט בתוך
גופך. הוא מבשר על בואן של הדמעות. הוא מזכיר למה לא רצית
לחיות. הוא הורג לאט מדי. הוא עוד כאן, אך עד מתי?
מתי הוא יחליט שסבלת מספיק? מתי הוא יבין שהאביב לא עוזר,
שהזמן לא מרפא, שמצבך רק מתדרדר? מתי יבוא החורף לו את מצפה כל
כך, והרוח הקרה תלטף את פנייך המיוסרות? מתי שפתייך ידממו בשקט
אחרי שנשכת אותן חזק כל כך, אך הכאב לא הורגש בגלל הקור הצורם.
מתי צעקתך תישמע גבוה? מתי הוא יחליט שאין עוד זמן למרוח, שלא
נשאר לך לאן לברוח, שלא תוכלי להסתתר כי הוא לא ירחם יותר?
אנשים שונים פלשו אל חייך מעת לעת. אך עדיין היום את בודדה.
המצב הזה לא ישתנה, עינייך ינדדו לאופק, כשרוח ים מפזרת את
שיערך. את תתהלכי על החוף, כמבקשת שהים יקח אותך אליו. אך הוא
לא ישמע את תחינותייך, וגופך יפלט אל החוף, גם אם ליבו כבר לא
פועם, גם אם הריאות כבר מלאות במים.
האושר הרגעי לא עזר. מצבך ממשיך במדרון, ואת יודעת שלא תספיקי
לעצור בזמן. את תחזרי לשחור, ושם בתוך החושך את כבר מכירה את
דרכך היטב, אין צורך בעזרה. ליבך יקרא לעזרה, אך ראשך ימשיך
לתת לך סיבות לשתוק. וכך לאט לאט תגססי במרירות של עצמך. הבנת
כבר שלא תוכלי להשאיר לצידך לעד את מי שיכול למנוע את הסוף. את
הרי לא יכולה לכבול אותו לצידך. את תתרגלי לבד, לצעוד על
רסיסים של זכוכית ומתכת. וכשרגלייך כואבות, את מותירה אחרייך
שביל של דם. וזה הזיכרון היחיד שתשאירי אחרייך לפני שתלכי.
הם ישכחו מהר יותר ממה שאת חושבת. חלקם שוכחים ברגעים אלו ממש.
אבל זה מה שמקל עלייך. הם לא יתענו הרבה כשלא תהיי, לא יהיה על
מה להתחרט. וכל פעם שאת שופכת את רעלך על הדף, זה מתחיל להשמע
כמו מכתב התאבדות. הרי זה טיפשי, אם בחייך היית לבד לא יהיה
פתאום מישהו שתרצי לדבר איתו אחרי מותך. ומי שהיה עד, ידע לאן
הכל מתדרדר. רק את כבר לא היית צריכה עזרה, כי הכדורים כבר לא
היו עוזרים.
יושבת בחוף, ממיתה את נישמתך, כשמחשבותייך נודדות הרחק, אל
מעבר למוות. למקום בו נשמתך תישרף, כדי שתפסיק לסבול. כדי שלא
תתהלך על פני האדמה אחרי השחרור לחופשי. ובינתיים הדמעות
זולגות, על מרירות העולם, על ריקנותו, על חוסר המשמעות בחיים.
הרי דבר לא משנה יותר, הכל הוא בר חלוף, הכל יגמר. אז למה
לטרוח, יותר קל פשוט לעזוב.