היה היה פעם... כך סבתא אומרת:

בצעד נמרץ וחסר תקדים פניתי לחצות את הקווים האדומים המובילים
אל מתחם האפסנאות. פניי עודם שחורים מליל-פעילות קודם, העיניים
צמאות לשינה בת חלוף אך הזמן קצר והמלאכה לפני עוד מרובה: יש
להספיק להסיר את כל הכתמים ולעבור לנקיים ייצוגיים איתם ניתן
להגיע הביתה בשלום וללא משוא-פנים.

השבילים בהם פסעתי היו נטושים אך בקלות ניתן היה להבחין, גם
בעין בלתי מזויינת ומיומנת, בעקבות שהשאירו בחול העוברים
והשבים שהקדימוני בפעמיהם אל המבנה החם.
צעדתי בחזה מתוח כיאה ליחיד ביח' שכבודה במקומה מונח, חיוך
זחוח שפוך על פניי מתוך בטחון מלא במהותה העמוקה של הרוח
ומשמעות ההגיון.

היו הדרכים לא ממש דרכים, אך חדוות התחושה אפפה את הרגליים
העייפות בקלילות מרנינת נפש בעת צעידתן. ככל שחלף הזמן התקצר
כמובן המרחק אל הרגע המיוחל בו אפגוש את כל הצוות האחראי
לרווחת הופעתי הירוקה וההולמת לפני היציאה.

במתחם אליו הגעתי, פסעתי כאמור, עטור גאווה כיאה וכיאות ל-
יחיד ביח' שכבודה במקומה מונח.
בעודי פוסע על שטיח אבני חצץ מרוסק ומאובק, נשמעו קולות אדישים
ונרגנים שבקעו מאחורי קלעים מוסווים, מוסתרים ע"י צוהר משולט
האומר:
הגעת לאפסנאות! של נעליך מעל רגליך למען יאריכון ימיך כאן
במתחם.

הקולות הללו, שתפקידם היה לדאוג לרווחתי הייצוגית ולבואי
ולצאתי בשלום בכל כיוון בו אבחר, כולל הגעתי אל בית חם ומצפה,
נשמעו כמתעניינים עמוקות במצבי הדורש שיפוץ יסודי, אך הרגע
המואר חלף באותה מהירות בה נשמעו הקולות, היישר אל תוך שלווה
סטואית שהוסתרה מאחורי הצוהר אשר הסתיר את אחורי הקלעים.

הופתעתי מהקלות הבלתי נסבלת, בה הושלכה לעברי חבילת מלבושים
ירוקים שלא תאמו אף אחת ממידותיי, אך הסתייגותי לא עברה בשלום
אף את מפתן הדלת שנטרקה והנסיבות במהרה הבהירו שהזמן קצר,
המלאכה נשארה מרובה ועדיין נותר להחליף כתמים במכובסים
ומלבושים למידות הולמות, ייצוגיות המונעות בושת פנים.

עבר חלף הזמן...

הצוות המדובר, אשר נשכח ממנו מגש הכסף עליו היה אמון זה מכבר,
מול יחיד שנמנה על יח' שכבודה במקומה מונח, חבר לפעילות עמוקה
בשטח עת ימים ולילות הפכו לאחד, עור הפנים קיבל שוב גוונים
שונים מוסווים והלבוש אף הוא לקה בחוסרים כאלו ואחרים.
היו צעדים נמרצים של כל הנוכחים בשבילים לא שבילים ובדרכים לא
דרכים ביניהם גם אבני חצץ מרוסקים ומאובקים.
הזמן היה קצר והמלאכה מרובה, לא ניתן היה לחשוב בגדול על הופעה
נאותה ללא משוא-פנים ובין כל הצועדים התגבשה הבנה ייחודית: אין
כמו הבית החם הממתין לשיירה שחצתה את כל הגבולות והקווים
האדומים וכדאי למהר בעשייה נכונה למען יאריכון ימינו על פני
האדמה, אשר תישא אותנו חזרה ובשלום אל ביתנו הקט והחם.
 
שם בעיצומה של חווית השיתוף הונחו והובנו יסודות בריאים וחדשים
של אחווה וצוות מגובש, הנמנה על יח' שכבודה במקומה מונח,  אשר
משאת נפשה העיקרית הייתה לחזור הביתה בשלום, להחליף לבוש מוכתם
למכובס ונקי מכל רבב: כן יהי רצון... אמן.

ואכן...

חלפו רגעים בשדות עלומים ובסופו של דבר חזרו כמעט כולם בשלום
אל רחבת מתחם האפסנאות ומגש הכסף המצפה, אשר הוגש בחום אנושי
ועליו מסודרים בגאוות יח', מלבושים נקיים המכילים, לא תאמינו,
גם שני ועדיים כיד המלך.

והנה... אנחנו כאן.

אפסנאים פיוטיים ושאר יודעי דבר, השייכים ל- יח' אשר כבודה
במקומה מונח, הראויה למגש הכסף ולשטיח ללא חצץ מאובק וללא משוא
פנים, אשר עליו ניתן לצעוד בשירה האוצרת רגעים מופלאים, עוטה
תחושות של בית ומלבושים חמים מחממי-לב, צחים ונקיים מכל רבב
וכמובן במידות הולמות כדי שהחזה המתוח יישיר מבט גאה וללא בושת
פנים.

ואם...
עדיין יש משהו לא בהיר מספיק בדברים -
הריני מוכן לחזור שוב על כמה משפטי מפתח שייתכן ולא הודגשו
דיים בריפיט.

על החתום:
יחיד מתוך שלם ביח' שכבודה במקומה מונח.

נו טוב... ככה זה, נוסטלגיה... ואפסנאות... :)