שחר התקרב לאש יותר ויותר. הוא כבר החל להרגיש את החום מבקע את
הנעליים הבלויות שהוא לבש במיוחד למדורה של החבר`ה. חום נעים
כזה, שצריך להקפיד לפזר בצורה שווה לפני שהוא הופך לכאב עמוק.
אבל שחר לא רצה לעשות זאת. הוא רצה להמשיך ולהרגיש את החום
פולש אליו, מכה בו, מטפס למעלה דרך שרוול המכנס שלו, ומתפשט
לשאר החלקים בגוף שצריכים חימום בשעה הזו של הלילה.

כל שנה הם נפגשים ביום הראשון של מה שהיה פעם החופש הגדול
מהלימודים, מין מסורת דביקה כזו שמתאימה לנערי פרברים יותר
מאשר לחבורה של עירוניים ציניקנים. מסביבו ישבו כל השאר-שותים
כוסית של עראק עם מיץ תפוזים, או כוסית אחת של עראק עם מיץ
תפוזים יותר מדי. ושם בפינה ישבה מורן, שוב מחובקת עם הידיד
התורן שעושה לה נעים בגב בזמן שהיא חולמת על דברים אחרים. אולי
שוב החלום המטומטם על זה שהיא רופאת שיניים בשוויץ, רק אלוהים
יודע מה זה אומר. היא צריכה למכור כרטיסים, ממילא נראה שהוא
נהנה יותר ממנה.
והחום הזה. 15 איש מעולפים מסביב למדורה מזוינת, ואף אחד לא שם
לב.

נכון שהיא לא היחידה ששחר רצה. לפניה היו גם את מיכל ודנה. אבל
זה עבר לו די מהר ועכשיו הוא מפוקס עליה. רוצה אותה כל כך,
שהוא היה מוכן לזרוק את אלון לתוך המדורה ולשבת שם במקומו
ולעשות לה נעים בגב אחרי שיקנה כרטיס במחיר מופקע.

זה לא טוב בשבילך, הוא שומע את אופיר אומר לו. כשאופיר דיבר,
החיים נראו כל כך פשוטים. מגרדים קצת מכאן, אוספים קצת מזה,
ובסוף מגיעים לחיים מאושרים עם שלושה ילדים וכלב. פשוט וקל
ובמקרה הכינותי מראש. אבל אופיר לא היה שם עכשיו כששחר הרים את
בקבוק העראק ולקח לגימה גדולה מדי שגרמה לו רצון להקיא. הוא גם
לא היה שם כדי להגיש לו כוס מיץ תפוזים בשביל להרגיע אותו.
בלית ברירה, שחר התכופף לעשות זאת בעצמו, מרגיש שכף הרגל שלו
עומדת להתפוצץ מכאב. לא נורא. הוא יכול לעמוד שם עוד קצת ומה
כבר יקרה. אופיר קרא לו מעבר לגבעה. רוצה להגיד לו משהו כנראה
לא כל כך חשוב על אודות מחר. אבל הוא יכול להמשיך לחכות שם.
עכשיו 3 בלילה. בדיוק הזמן שהבוקר אף פעם לא מגיע בו. בדיוק
הזמן שכל שעה בו סופית אך ורק לעצמה.

והרגל שלו כבר מתנפחת. אולי מכאב ואולי כתגובה אלרגית לקנאה,
אבל הוא ימשיך לעמוד שם, לספוג את החום ולבהות בה נמעכת עם הגב
העדין שלה לתוך אלון. הוא יחכה שהיא תתעורר ותראה אותו שם
ותזמין אותו לשבת לידה ותלחש לו בקול מתוק דברים כאלה של בנות
באוזן. על פו הדוב שהיא קנתה וחיברה לפלאפון שלה ועל למה
הפרקים של ספונג`-בוב התדרדרו כל כך בזמן האחרון והוא כבר
יתחיל להרגיש את הקור שמכבה אותו וימהר לחבק כדי לחמם אותה
בגופו לפני שהלהט מתנדף ממנו, והיא תגיד כמה שהוא חם ותצחק
כשהיא תגיד שיש לו לב קר, ואז תסתכל בעיניו ותבין כמה שהיא
טועה, וכמה שהיא לא ראתה כל הזמן ודמעה תזלוג מעינה והוא ימחה
אותה ויגיד לא נורא זה בסדר, הנה אנחנו כאן אחרי הכל כבר לא
צריך לבכות זה בסדר אני סולח. אבל בינתיים היא עוד שם, נעלמת
בתוך הגוף של אלון, ושחר עוד עומד ליד המדורה, מתפוצץ מהכאבים
שמבקעים אותו וממשיך לחכות לרגע שהיא תתעורר.