הדמעות מתייבשות כמעט
עד שאני ממשיכה לחשוב
ואז הן חוזרות
ומציפות אותי.

אני אוחזת בידך בכוח
עם ציפורניים שלופות
אבל אתה לא מרגיש
גם כשאני לרגע קטן מרפה.

אתה אומר "כבר מאוחר"
ואני מרכינה את הראש
אתה אומר "יהיה מחר"
ואני מנסה רק לא לבכות.

אתה כמעט הולך
וכואב לי לחשוב על זה
אז אני מתקפלת לפינה הכי צדדית
מהיגיון לא הגיוני שהכאב יפחת
אבל זה רק מוסיף רגשי נחיתות
כשאתה בוהה במשהו אחר
ואולי מתגעגע לחופש ממני.

אתה לא מתרגש יותר מדי
והפרידה אצלך קצרה וקצת קרה אולי
ואצלי, הכול סוער.
ממש סוער.

אני מרגישה חולה ועייפה
והעיניים מתנפחות שוב
אבל לא אוכל לישון
לא בלילה הראשון
הזה כשאתה לא פה
לא נותן לי נשיקה
וממלמל לילה טוב

לבד כל כך.