[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שומאכר היה חייב לעוף! הבנאדם פשוט לא הבין את הכללים.
עד היום זה עוד איכשהו היה משעשע. אבל יש רגעים שבהם יש גבול
לסבלנות. נאלצתי לקחת על עצמי את האחריות, אף אחד לא אמר שקל
להיות מנהיג. "דוד, תחזור בשבע, דווח שאין שומאכר". דוד יצא
בלי למצמץ, בלי להתלונן, כלום. התנהגות חשודה ללא ספק. אני כבר
הייתי עסוק בתכנון המשך הפעולות לערב. "שי, תחזור בשמונה, דווח
שאין דוד". אותה תגובה, שקט וצונן הוא יצא לדרכו.
משהו מתרופף פה, חשבתי לעצמי. "משהו מתרופף פה" אמר הסגן, פון
פוצי. הוא צדק. שלחתי גם אותו, שיחזור בתשע ויטפל בעצמו אחר
כך, עליו אפשר לסמוך  בקטעים האלה.
התחלתי להתכונן לחיים שאחרי. זהות חדשה ופרצוף חדש סודרו
בבהילות כבר הבוקר אך הם לא יספיקו, עלי לעזוב את המדינה.
תוך דקות הזמנתי לעצמי זוג כרטיסים לזנזיבר, מחר ב4 בבוקר.
הרשיתי לעצמי להתרווח קצת בכורסתי הרחבה (אח. כמה תחסר לי. הו
כורסה, כורסתי, מחמל כרסי) ולחשוב רגע במתינות. המצב היה כזה.
עד תשע בערב אמורים כל אותם חדלי אישים העלולים להוביל אלי
להיעלם מעל פני האדמה, הכסף שכן לבטח במזוודה שבארון המשקאות
ונותר לי ערב שלם למצוא מישהי שתבוא איתי אל האופק האפריקני.
(או שמא משווני? אסייתי? לא משנה). הברשתי בלוריתי החדשה,
לבשתי חליפתי המהודרה, הידקתי את עיניי הכחולות (עין ראשונה,
מרופא שוודי) ויצאתי לשדות הציד חמוש כתמיד בשנינותי הישנה
ומזגי הנוח.

הסתבר שהעור החדש עוד לא הסתגל טוב כל כך לאופן חיי ולאחר כמה
סטירות פשוטות הוא כבר יצא קצת מאיזון והראה נטייה לאדמומיות
יתר והתקלפות קלה. (לא פלרטטנים גדולים השוודים האלה).
נסוגתי למכולת שכונתית קטנה לצרכי התאוששות ואומדן נזקים.
השעה היתה כבר אחת עשרה בלילה, לא נותר לי זמן רב. דחוק אל
הפינה ומצומצם אופציות, נאלצתי להוציא מכיפתי את נשק יום הדין.
כיפת הננחננחמנחמן והזקן המדובלל (סנטר חמישי, מחבדני"ק) יעשו
את העבודה ללא ספק.

בשתיים וחצי התייצבתי בנתב"ג, עייף ורצוץ, חמוש בנערת גבעות
תקנית אחת ביד ועוד שתיים במזוודה בדרכי הסלולה לשליחות הפצת
האור באפריקה המשוונית החשוכה והטמאה.
רק כשכבר ישבנו במחלקה הראשונה, כוסות גזוז בידינו והכתובה
נעולה היטב בתא המטען הבטתי בה בעיון בפעם הראשונה. כאברהם
אבינו בשעתו רק עתה נוכחתי לפתע ביופיה המסנוור. המבע העז,
הגבות המעוצבות, הזיפים שהשמיטה בגילוח. הרגשתי צורך להתוודות.
"היי בובה", כופפתי ברכי לפניה (לא היה מקום לכל האקט הרומנטי,
בדיוק עברה במעבר העגלה של הקפה). "אני חייב להתוודות בפנייך".
"דבר לא ישבור אותי", אמרה בקולה המחוספס. "אינני שלומציהו
זלמנשטיין כלל וכלל, לא הפצתי פשקווילים מימיי ולא זבחתי
שוטרים למולך, הנני יהודי פשוט וקטן, בעל אוהב וחבר נאמן"
הנפתי כיפתי, תלשתי זקנקני וניצבתי בפניה, גלוי וכנה, הנריק
גודיונסון בכבודי ובעצמי. "הו, הנריק" היא התייפחה. "אבוי,
בוקה ומבולקה".
הבטתי בה ברוך, צער העולם התבטא בפניה הציוריות, היא לפתה את
ראשה בידיה השעירות. "אף אני אינני צהלליה בת אביחיל, לא צעקתי
אל טאטא לאור הלבנה ולא סרגתי כיסויי ראש בשבתי במדרשה"

המראה האחרון שראו עיניי בעולם ההבלים הזה היה של אותה צעירה
יפת עיניים המשתנה לנגד עיניי ממש.
היא מחתה את האיפור מפניה הנאוות, הורידה פיאת ראשה החסודה
ולחשה לעברי בשיניים חשוקות. "אני שומאכר, מה שלומך"?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
בושם יוקרתי.
הם נראים נחמד
מבחוץ, אבל
בפנים יש בהם
משהו מסריח.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/12/08 9:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אליאב מייסון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה