בודדה אני בלילות. יושבת בחדר אטום, אשר כבר מזמן אוטם אותי אל
מול שאר העולם. כותבת מילים סתומות. כאילו רעש המקלדת, אשר
חותך את הדממה יוכל אי פעם להפיג את הבדידות. והמילים השחורות
על פני לובן הדף הן אולי העדות היחידה, החותכת, למה שמתחולל
בפנים.
עצובה אני בלילות. האור שלי דולק לבדו בתוך החשכה. נותרתי לבדי
במיטה עם מחשבותי ואני לא יכולה שלא לראות את אפסותי גם
בעיניים סגורות. דמעותי משחירות את הכר עד לשינה המיוחלת. אני
יודעת שלעולם אף אחד לא יבין. לא כי אף אחד לא הרגיש זאת לפני,
אלא פשוט בגלל העובדה שאנשים עסוקים מדי בסבלם בשביל באמת
להבין אדם אחר. כל אדם לעצמו.
מילותי משמשות רק קטע מעבר בשביל האדם היושב מולי, הוא יקשיב
לי עד שימצא את הפירצה, חלון ההזדמנות בשביל לספר לי עוד סיפור
מחייו המרתקים. כאילו שעצם השיתוף ישנה את העובדה שבאותה מידה
יכול היה לדבר אל קיר. הדו שיח שלנו הוא בעצם מונולוג. שנינו
נשב, נדבר אחד אל השני אבל נשמע רק את עצמנו, ומה הפלא שכולם
כל כך פאקינג בודדים?!
היום אני לא אבכה. כבר עברו עלי יותר מדי לילות קשים מכדי
שאוכל לתת לעצב להשתלט עלי. היום אני חלולה, ריקה מכל רגש.
תמיד אנשים אהבו אותי יותר ככה, אטומה. אף אחד לא אוהב ילדה
דיכאונית. עדיף לשים את החיוך המטופש על הפנים הרי כך או כך זה
לא באמת משנה...