בכל יום זיכרון תמיד מחלקים בכיתה את המדבקות המכוערות האלה עם
הפרח האדום ואתה חושב כמו בכל שנה למה לא משנים כבר את הפרח
המת הזה לפרח צהוב או ורוד להראות שלמרות שהם מתו הם חיים...
או משהו כזה שתמיד אומרים בנאומים של יום הזיכרון.

ובטקס החרוש של בצפר כל פעם שאתם שרים את התקווה אתה נזכר איך
בכיתה ו' שמעת את המנהלת שלך מזייפת.

ובצפירה אתה רק מחכה שהיא תיגמר, כדי שתוכל ללכת לשתות מים
ולשטוף את הפנים כי אתה מזיע כמו איזה פולניה אחרי קילו
טבסקו.

אתה עושה הכל רק בשביל לא לחשוב למה אתה באמת נושא על החולצה
מדבקה עם פרח אדום או עומד בצפירה.

ובערב אתה מתקלח ולובש חולצה לבנה בגלל הטקס העירוני שגם אליו
אתה הולך כל שנה רק בשביל הסמליות.

ואתה רואה איך הילדה ששרה מתרגשת ורועדות לה הבירכיים וזה קצת
מצחיק אותך.

אתה מדליק סיגריה ונותן לך להחנק כי תקוע לך מן גוש מוזר בגרון
של עצב אבל אתה לא ממש יודע מה לעשות איתו.

בשלב מסוים אתה פשוט מתחיל לבכות ואתה לא יודע בדיוק למה.
והגוש הזה לאט לאט יורד אבל הוא לא עוזב.

אתה לא בטוח שזה בגלל החיילים או הנפגעים כי כל מה שעשית באותו
יום זה להתחמק ממחשבות עליהם ושכל רגע יכול להיות פיגוע
בדיזינגוף סנטר או בשינקין או אפילו באיזה חור כמו ראש העין.

אבל אתה בוכה ואתה מרשה לעצמך לבכות עוד ועוד עד שאתה נרדם עם
כאב ראש נוראי כזה כאילו דפקת אותו בקיר.

ואתה משכנע את עצמך לחשוב שיום הזיכרון הוא יום אבל לאומי
שנועד לבכות על כל הדברים הרעים שקרו לך במשך השנה.

או שזה בגלל ששנה שעברה אמא שלך הייתה בלוס אנג'לס והתגעגעת
אליה אז בכית.

והשנה היא בארץ אבל רחוקה יותר מתמיד אז אתה בוכה שוב.

ואף פעם לא חשבת שנאום של בצפר יכול לגרום לך לבכות ואתה "לא
כזה רגיש"...

בסך הכל כל מה שאתה רוצה זה שיחליפו כבר את הפרח האדום
במדבקה.

ולהשחיר את הריאות עם קופסאת קאמל שתקועה לך בתיק, ואתה די
בטוח שהחתולה שלך השתינה עליו.

ואתה מרשה לעצמך לבכות עוד קצת כי החתולה שלך השתינה לך על
התיק.

ואחרי כל זה אתה שומע שיר שמח ועובר לך הדיכאון.

ואתה חוזר לשגרה מתחילים לקרות לך דברים רעים... אבל לא
נורא... כי תבכה עליהם ביום הזיכרון הבא.