באותה תקופה, בין "סופרנוס" לבין "בטיפול", היה די אופנתי ללכת
לפסיכולוג. והוא במשך הרבה זמן חשב ורצה ללכת לאחד. עדיף אישה,
לא חייבת להיות יפה, מספיק מרשימה, שתבין אותו.
הוא רצה להגיד לה שכבר שנה, אולי יותר, ואולי כל חייו- קשה לו
להסתכל כל כך הרבה זמן אחורה ולהעריך, זה כאילו הוא חי בתוך
ספר. או אם יותר לדייק, הוא חי בתוך ספר, אבל לא כדמות ראשית,
משנית ואפילו לא כמספר, אלא סתם. המוכר בשוק, או פקיד ממשלה,
או סתם עובר אורח אחר בספר.
הוא רצה גם להרחיב ולספר, שעוד בגיל קטן כשהוא החליט להיות
סופר, והוא ידע שבשביל להיות סופר הוא  צריך לחוות דברים,
לנסות, ללמוד. אך בכל דבר שעשה, מאז החלטתו זאת, הוא עשה הכל
מזווית של עובר אורח. לא סופר ולא דמות. וככה הוא לבטח לא יכול
לכתוב.
כי סופר הוא מישהו שמעז. או מעז בחייו, ואז מספר את זה
בסיפוריו. או שהוא מעז על הנייר. מעז בדיאלוגים בין הדמויות.
מעז במחקר ובכיוון.   והוא-הוא רק סופג. כמו ספוג אמבטיה צהבהב
וענק, כל כך ענק שהוא ימשיך לספוג, שום דבר לא ייצא החוצה, הכל
יישאר בפנים והוא ימשיך לספוג. אין מי או מה שיסחט אותו.

הוא רצה לספר לה שהוא גם פוחד מהמצב הזה. כי הרע בכל המצב הזה
שאין לו רגשות. כי לפקיד ממשלה בספר, גם אם יש לו אישה וילדים,
הוא לא חי,רק קיים. שזה היה מצב בלתי נסבל בשבילו, והפחד הכי
גדול מהיום שהוא זוכר עצמו.
הוא  רק בשנות ה20 של חייו וכבר לא בטוח שהוא חי. רק חושב,
מהרהר, לא מרגיש.   הוא פוחד שכמו שקרה לו כשקרא על  גורל
משפחת בואנדיה, שהשושלת שלה מסתיימת, והוא התרגש, אבל לא בטוח
שבאמת שהתרגש, אלא רק כאילו, והוא אפילו קצת בכה, ואז חזר
לעסוק בחייו, הוא פוחד שכך יעביר את חייו. הכל בכאילו ורק
קצת.

כמו החלום שחלם לפני כמה לילות.
בחלום, החבר שלו, עמוס, מת בתאונת דרכים או משהו דומה. הוא
הולך להלוויה. שם הוא בוכה או לפחות הוא ניסה לבכות. ואז כשהוא
חוזר לביתו הוא ישר מדליק את המחשב, ומשחק במשחק שמדמה משחק
כדורגל. והוא לא עשה זאת כדי לשכוח, או כדי להקהות את הכאב.
הוא עשה זאת כי היה לו משעמם. כי לא היה אכפת לו.

ומה שהיה יותר עצוב, זה כשהוא קם בבוקר, לשנייה אחת הוא לא
הבין אם היה זה חלום פרי דמיונו, או אמת שהיטשטשה כבר. בשנייה
הזו שלא היה ברור מה עלה בגורל עמוס, אם חי הוא או לא, לא היה
לו אכפת אם עמוס חי או לא. כשהוא הבין שחלום היה זה, ולא אמת,
רק אז היה לו אכפת. היה לו אכפת על זה שלא היה לו אכפת.
כל זאת רצה להגיד לפסיכולוגית המרשימה שלו. שהוא לא בטוח
שהוא מרגיש. שאכפת לו.

הוא רצה להרחיב עוד קצת, ואולי עוד הרבה. שגם אין לו חברה
עכשיו. ואין לו אף אחת בחייו. ולפי מצב חייו רוב הסיכויים שזה
לא ישתנה בקרוב. וגם מזה לא אכפת לו. הוא ממשיך לקרוא ספרים,
ולתהות על הדמויות הראשיות.    והוא ממשיך להיות קיים, ולתהות
על כל הדמויות ראשיות ולא ראשיות בקיומו. לנסות לספוג אבל גם
לסחוט, כדי להוציא גם משהו החוצה.