ובשעות האלו הבדידות מציפה. כמעט ורציתי לכתוב שהגעגוע מציף,
אבל געגוע למה? לאהבה חד צדדית וכואבת שנוצלה באכזריות?
לחלומות מנופצים על אהבה? איזה געגוע שווה לחזור לחיים בשעות
אלו?
אז רק הבדידות מציפה, בשעות האלו, שהכל שקט כל כך מסביב, שהכי
קשה להתחמק מהמטלות שדחית עד לזמן מאוחר זה, שהכי קשה לבעוט את
המחשבות הכואבות מהמוח המזוכיסטי, שבשעות אלו פועל שעות
נוספות.
ובמקרה, או שיד הגורל בדבר, נשמע השיר שכרוך בו געגוע כואב
לאהבה חד צדדית וכואבת שנוצלה באכזריות. אז למה הגעגוע לדבר
נורא כזה? אולי כי דבר נורא זה היה היחיד שגרם לי להרגיש רגשות
כל כך חזקים ואמיתיים, למרות היותם אכזריים בקיומם.
בשעות אלו, הכאב הפיזי אינו דרך הימלטות יותר, אין לו משמעות.
בשעות האלו, הפרנויות נכנסות לפעולה, הבחילה מציפה את כל גופי
החולה מבדידות נואשת ומזוויעה, אני נמצאת במצב הכי אישי וכאוב
שאני יכולה להימצא בו. בזמן קשה זה, בפעמים הרבים שאני ערה בו,
רק בשעות בודדות אלו, אני שוקלת לקחת את חיי ולזרוק אותם
לאבדון, פשוט לעצור את הסבל הכבד מנשוא במכה אחת, לקבל את
האפשרות שמפה אי אפשר לצמוח, אי אפשר לפרוח, רק לנבול עוד ועוד
פעמים עד שהנפש תגווע בכוחות עצמה, ללא שליטתי. והרי ידוע
לידיעת כל, שאני שונאת שאין לי שליטה.
אבל אני גם פחדנית חסרת עמוד שדרה, בעיקר בשעות אלו, בהן
הבדידות מציפה, בהן אני מרגישה הכי קטנה בעולם, הכי חסרת
משמעות. בשעות אלו, נעלמים כל כוחות המוטיבציה שבי, נעלמת
התקווה שאני עוד אוכל לשנות את העולם רק בכוח הרצון. הזדון
והתיעוב גדולים מכל אלו.
ועכשיו, בשיא השעות האלו, בשיא הבדידות שכל כך מציפה, אני
אתחמק מהמטלות שדחיתי עד לעכשיו, למרות שכל כך קשה להתחמק מהן,
ואלך לישון בידיעה שאחלום חלומות זוועה,שלא אשכח כשאקום למחרת,
לשעות טובות יותר. הידיעה הזאת מצמררת ומעודדת בו זמנית.
ובשעות האלו הבדידות מציפה, ותמיד בזמן זה, אני מפחדת שלילה
אחד לא אעמוד בפיתוי, ואטבע בתוף הבדידות הזו, שלפעמים נראית
המושיעה היחידה לנשמתי הכואבת. |