החורף הגיע, אחרי שכל כך ציפית לו. קרמבו ביד אחת ומטריה
מצועצעת ביד השנייה. את יודעת שלא משנה בת כמה תהיי, בחורף
תמיד תחזרי להיות ילדה. מגפי הגומי הצבעוניות מקפצות משלולית
לשלולית, שירי החורף, העצובים בציניות שלהם מתנגנים מגרונך,
ומה ששובר את המראה הילדותי שלך זאת הסיגריה שנחה לה בין
אצבעותייך.את מעשנת מתחת למטריה ומדי פעם טיפה מתגנבת לך על
הסיגריה, ואת מתעלמת.
כל כך התגעגעת לחורף הזה. כשאת בבית את לובשת סווטשירט ענקי
שמגיע לך עד הברכיים, ונעלי בית ענקיות ופרוותיות. את מתכרבלת
בשמיכת פוך שלך ושותה קפה שחור חזק, מה ששוב שובר את המראה הזה
מלהיות רך ותמים. את בוהה בטלוויזיה אבל את לא באמת מסתכלת, כי
לא אכפת לך. את רק חלק מעוד סצנה לא מקורית של החורף, שעלולה
להיגמר מהר מדי ולהחזיר אותך במכה למציאות הלא תמימה שלך.
יש הפסקת חשמל ואת מדליקה המון נרות וקוראת רומן קלאסי ליד
החלון. רעמים מנסים לערער אותך וברקים מנסים להעיר אותך ואת רק
קוראת, אבל את לא זוכרת מילה ממה שקראת. כשאת מגיעה לסוף, את
מתחילה מחדש, את לא יכולה להפסיק את הסצנה.
החורף נגמר, מהר מדי היית אומרת. עכשיו את צריכה להחליט
החלטות, ואין עוד סצנות לא מקוריות של החורף שיעזרו לך לברוח
מזה. רק המציאות הלא תמימה שלך. את מכבה את הנרות ונאנחת
לעצמך.
גם ככה אין מי שישמע.