יש הרבה תקליטים שבורים על הרצפה, והם שוחים בים הדמעות שלך,
שכל אחת מהן מזכירה לך מחדש את האיש ששבר לך את הלב. יש על
הקיר תמונה שלו, היחידה שיש לך. תמונה חסרת פוקוס של אחת
העיניים שלו, ולא משנה מאיזה כיוון את מסתכלת על התמונה, זה
תמיד נראה כאילו העין הזאת מביטה בך במבט חודר, וזה תמיד גורם
לך להרגיש אי נוחות מסוימת, והרבה פעמים היית מאוד קרובה
להוריד אותה מהקיר, אבל תמיד הרגשת שאת פשוט לא יכולה להיפרד.
להתנתק.
את כל התקליטים האלה קניתם יחד. הדבר ששניכם הכי אהבתם, חוץ
מאחד את השני, היה מוזיקה. הייתם מוכנים להקריב את חייכם
למענה, הייתם יכולים לבכות ממנה, הייתם חולמים עליה. עכשיו
כשאת יושבת ביניהם, החתיכות השבורות נכנסות לך לידיים ולרגליים
ואת מתחילה לדמם, אבל לא אכפת לך. כל מה שאת מצליחה לחשוב עליו
ברגע הזה שאת יושבת שם, זה למה יש לך רק תמונה אחת שלו, ויותר
מ100 תקליטים שקניתם ביחד? וההיגיון לא פועל יותר.
פעם מצאתם צב בחצר של הבניין, ממש כמה שניות אחרי שהפסיק הגשם.
שניכם הייתם ספוגים מים ורעדתם מקור, והוא כל כך רצה להיכנס
כבר ולעשות אמבטיה חמה. אבל את ראית את הצב הזה, והוא היה נראה
לך כל כך עצוב ובודד שם, כולו רטוב, מתחבא מתחת לאיזה שיח. את
ניסית לשכנע אותו שתיקחו אותו הבייתה, תייבשו אותו, ואולי גם
תיתנו לו קצת חסה, ושיישאר אצלכם עד שתצא השמש. אבל הוא רק
התעצבן ואמר שצבים הם לא חיות בית, ושהוא בכלל לא מסכן ונראה
שהוא אפילו נהנה מהגשם, אז שתפסיק לדבר שטויות. הוא עלה לדירה
שלכם, אבל את עוד נשארת שם כמה דקות, מסתכלת על הצב בשתיקה.
"אני גם לא מבינה מה אני מוצאת בו." לחשת בחיוך עקום והלכת.
הצחיק אותך שנשאר רק תקליט אחד לא שבור. זה היה התקליט של
ABBA. וואו, כמה ששנאת את הלהקה הזו. הוא כל כך התעקש שתקנו את
התקליט הזה, ואת לא הסכמת. ואז הוא הפר את ההסכם שלכם, שאת כל
התקליטים קונים בכסף משותף של שניכם, והוא פשוט הלך לקופה וקנה
אותו, לגמרי מהכסף שלו. לא הסכמת לדבר איתו יומיים, עד שהוא
הביא לך צמיד כחול ממש יפה. זה כל כך הצחיק אותך שסלחת לו בגלל
שהוא הביא לך איזה צמיד מסריח מפלסטיק שלא עלה לו יותר מ10
שקלים. זה היה ממש מצחיק, אז שברת גם את התקליט הזה. זה היה כל
כך מצחיק שלא יכולת להפסיק לבכות.
את לא יודעת למה הוא עזב אפילו. ואת לא יודעת למה זה כל כך
כואב לך, כי במשך כל הזמן שהייתם ביחד, את ידעת שבכל רגע נתון
הוא היה יכול לעזוב, כי שניכם ידעתם, למרות שאף פעם לא הודיתם
בזה, שאת אוהבת אותו יותר משהוא אוהב אותך. הרבה יותר.
אימא שלך צעקה עלייך שעות בטלפון, בעיקר על זה שאת אשמה בהכל
ושתמיד גברים עוזבים אותך, ושאין בך שום דבר טוב, ואפילו תעודת
בגרות אין לך. היא תמיד תוקעת את הקטע הזה עם התעודת בגרות,
למרות שיש לך מקצוע שאת מאוד אוהבת והוא מפרנס אותך טוב מאוד.
את עורכת פרסומות. ותמיד אימא שלך שואלת אותך מתי כבר תעזבי את
העבודה הזמנית הזאת, ואת תמיד מסבירה לה שהיא לא זמנית, ואז
היא שוב צועקת על התעודת בגרות. בדרך כלל זה מסתיים בזה שאת
מנתקת לה בפרצוף.
מאז שהוא עזב, כל צב שראית הכנסת הבייתה. יש לך כבר 4,
ובינתיים קראת להם על שמות צבי הנינג'ה, ואת קצת דואגת מה תעשי
עם הצב הבא שתמצאי כי אין יותר צבי נינג'ה. אולי תמצאי עכבר
ותקראי לו ספלינטר.
את קמה ושמה פלסטרים על כל החתכים מהתקליטים השבורים, ואין לך
מספיק פלסטרים. זה רק גורם לך לבכות עוד יותר ואת שונאת את
עצמך כשאת בוכה. זה לא עוזר כמה שאת מנגבת את הדמעות, הן רק
יוצאות יותר בכוח.
את חוזרת לערמת התקליטים השבורים, עומדת ליד הדלת ומסתכלת
עליהם, פתאום את מפחדת. את מפחדת כי את מבינה שכרגע שברת את כל
מה שנשאר לך ממנו.