לפעמים המילים ריקות מתוכן. אולי הן מתכוונות שיהיו להן חיים
משל עצמן, אך לשווא. הן קמות ושמות על נס את עצם קיומן בלי
שנשים לב. אוסף שלם של אותיות שמתחברות ומתחברות. בכל זאת, הן
נותרות חסרות כל משמעות.

כל הרגש שבעולם יכול להכנס למילה אחת קטנה ובודדת. הרגש הכי
קטן לא יכול להיות מובע גם בספרים שלמים. מהו טיב המילים
שיוצאות מפי? האם המילים שלי, שנכתבות כרגע על הדף, מביעות רגש
או סותרות את הוויתו?

אני ממשיכה לנסות ולקלוע. תקוותי היא שבסופו של דבר הרגש יתחבר
למילים. המילים יתחברו לרגש. יחדיו הן ישחררו אותי. יפרוץ
מתוכי נחשול נחבא, יעלה על גדותיו של ים ליבי ויעשה את דרכו אל
המילים הריקות.

לרגע קט זה מסתדר. הדמעות זולגות על הדף. הן מחלחלות דרך המרקם
המחוספס של המילים. נוגעות - לא נוגעות. מחפשות את המשמעות ואת
המקום שלהן. אז, רק אז, חלקן נוצרות. לפעמים הן נוצרות מתוך
חשש, לפעמים מתוך כאב, אך תמיד הן נוצרות בגלל אהבה...

תוך תוכי נאכל לאט. הלב מתכווץ עד אין קץ. הריאות משוועות לקצת
אוויר. המוח זועק למנוחה. לא, זה לא יקרה. המילים לא מרשות
להפסיק את היצירה עתה. דוחפות החוצה ומחזיקות. למה?

אני מוכנה להעניק את כל כולי, להתמסר ולהרפות. אני מוכנה לספק
כל יצר שיש בתוכי. אני רוצה את השחרור הזה שבכנות. אני רוצה
שתיתן לי את הרגע הקטן הזה של שקט ואושר עילאי. אני מסוגלת
לכך, אני רוצה בכך. אני כמעט שם...

ואתה, היכן שלא תהיה, שותק. מסתכל ובעצם לא רואה אותי. נוגע,
אך לא חש בי. לפעמים מתעלם, לפעמים נעתר, אבל אף פעם לא שם.
אבקש ממך רק מנוחה והפסקה קצרה מן התלות הזו.  אבקש ממך לשים
את הרגש במילים במקומי. בשבילי, הן לא מוכנות, אולי בשבילך הן
יהיו יותר רגישות.