עם בוקר התעורר לקול קריאת העורב.
שש ועשרים. ידע שלא יוכל לחזור לישון. עוד ארבעים דקות
מחורבנות עד שיוכל לקבל קפה במקום הזה. בארץ ממנה בא, אישה
צעירה בשמלה פרחונית נושאת בארנקה תמונה שלו מימי נעוריו. שם
הבניינים לא רועדים כשמשאית עוברת, ולצבע הכחול שלושה שמות
שונים. שם ילדים משחקים בפארק על גדת הנהר ואחת מהן היא שלו.
לעזאזל. אפילו מים חמים להתגלח אין כאן. אם היו לו דרכון וכסף
הכל היה יותר קל.
אבל בשביל קפה עדיין יש לו. בקצה הרחוב מצא מזנון פתוח. הנה,
לפעמים דוקא יש לו מזל. שני שולחנות פורמייקה על המדרכה
המאובקת. הזמין לו קפה בדלפק, ושאל אם יוכל לקנות אחד מהתפוזים
האלה. זה בשביל מיץ, הוא יודע, אבל הוא מוכן לשלם, אם זה אפשר.
דחף מפית מקופלת מתחת לשולחן המתנדנד. ככה הרבה יותר טוב.
גמלים עדיין לא ראה פה. שמונה חודשים הוא כאן ולא ראה אפילו
אחד. חלב ודבש רק במכולת, אבל תפוזים, בדיוק כמו שדימיין לעצמו
- יש אותם בכל מקום. הוציא מכיסו אולר אדום, "סוויס ארמי
בלייד", ככה קרא לו האדיוט שממנו הוא גנב אותו, וסימן בזהירות
חריצים בקליפת התפוז.
היו לו תכניות להיום, זה בטוח, אבל עכשיו לא הצליח להיזכר
בכלום. עכשיו, מול הבתים האלה עם הסדקים בבטון החשוף, עם
המרפסות שעוד רגע נופלות, עם הפצע הזה ברגל שלא מפסיק להציק
לו, עם הגשם שמסרב לרדת, עכשיו פשוט נגמר לו הכוח. עשה עם עצמו
התערבות קטנה: אם עד שהוא גומר את התפוז מישהו אומר לו משהו
טוב, סימן שיש עוד סיכוי. אם לא - הוא מרים ידיים. הוא פשוט לא
יעשה יותר כלום.
לצד הכביש נעצרה עגלה עם סוס. העגלון, מזוקן עם משקפיים, ירד
ממנה ופנה  לסדר את הגרוטאות שמאחור.
"הי, מוכר את הסוס?" קרא אליו. העגלון הפנה אליו את מבטו, כווץ
את גבותיו, צמצם את עיניו ואחרי רגע חזר לעיסוקו.
"אתה רוצה אני עוזר? אני ספציליסט. דקה אחת הכל פרפקט."
העגלון הביט בו שוב. ניכר בו שהוא עורך איזה חשבון פנימי,
שבסופו חזר לבחון את הטוסטר החלוד שבידו.
"מה לא עובד אני מתקן. אני המקצוע שלי - מתקן. אני לדבר יפה עם
טוסטר, עוד מעט הכל חדש. לא צריך כסף, אני יש זמן, הכל בסדר."
העגלון הגניב בו מבט מהיר. צל של חיוך עבר על פניו, ואולי רק
היה נדמה לו. על כל פנים, עמד בשתיקתו, מעביר חלקי מאווררים
לכאן ולכאן.
הזמן התחיל לדחוק. כשנותרו לו שני פלחים החליט לשנות את
הכללים: עד סוף התפוז מישהו צריך להגיד לו משהו. טוב, רע, זה
לא משנה.
"סליחה, אדון, מאיפה הכל הדברים? לוקח בזבל ואחר כך למכור
לאנשים? כל הכבוד, בעל הבית, אבל אף אחד קונה. מי רוצה
טלוויזיה מה לא עובד, לקחת בזבל דירקט, בלי כסף. לא ללכת לבעל
בית מה אין מקלחת כבר אחד חודש, לתת אצלו כסף בשביל כלום."
סוף סוף נראה כי דבריו פעלו את פעולתם. העגלון עצר ממלאכתו,
הזדקף, שלח בו מבט וכחכח בגרונו.
אין ספק, הוא עבר את הגבול. עוד רגע יתנצל בפניו על כל מה
שאמר, אבל קודם כל הוא חייב לשמוע ולו מילה אחת מהאיש הזה, גם
אם זאת תהיה הקללה הכי נוראה שהוא מכיר.
אבל העגלון לא אמר דבר. כחכח שוב, העלה ליחה כבדה מעומק הגרון,
וירק אל מעבר לכתפו .
עוד פלח אחד נשאר. הוא קם, התקרב באיטיות לעגלון וכשעמד סמוך
מאוד אליו אמר בשקט, כמעט בלחש: "אומר כבר משהו."
משלא נענה, חזר לשולחן. אכל את הפלח האחרון, ניגב את האולר
במפית והחזיר אותו לכיסו.
העגלון השלים את עיסוקיו ועבר למושב הקדמי.
ועכשיו מה? הוא הפסיד, זה ברור. אבל הוא לא יכול להרים ידיים,
פשוט לא יכול. לעזאזל, בטוח שהיו לו איזה תכניות להיום, אבל
ההתערבות המטופשת הזאת השכיחה ממנו הכל. התחיל לרוץ אחרי העגלה
המתרחקת, איך הכאב ברגל נעלם פתאום, זה מוזר, מזמן לא הרגיש כל
כך טוב. הדביק את העגלה, זינק על חלקה הקדמי, הידק את זרועו
הימנית על צווארו של העגלון ובשמאלו תקע את האולר בגבו.
דקירה אחת ארוכה, את כל הלהב הכניס, ועוד שלוש אחריה. והסוס,
הסוס המשיך ללכת, גורר אחריו את העגלה המתנדנדת.