מה אם אכתוב לך שכותבים כאן שהקסם הולך ונעלם...?
המציאות מתבלבלת בעצמה, והיא כבר לא כל-כך בחירה;
אסור לחלום בבית שלי, ולא רואים את הקיר מרוב תמונות.
אפשר להתענג על השקט, אך הסערה בתוכי עוד מתקיימת, ילדה,
היא מתגברת...
(זכוכיות בתוך העיניים שלי, במקום דמעות. במקום דמעות)
רציתי לספר לך איך האוויר הזה מלטף לי את העור,
אבל שתינו מזיעות ונבהלות כשהיא חושפת ידייה לעולם הרחב.
ונותרים לי רק רגעים של נשימות שאבדו, תקוות שהפסיקו.
נדמה שאני יכולה לצעוק לך הכל, אך בעצם אין בי דבר,
אין בי רגש לכאוב, או לאהוב. ודאי בקרוב גם את תגלי זאת,
ותלכי.

רציתי לספר לך סודות שנשבעתי לא למצוא להם מילים, אך נעתקתי;
לצבעים לא ברורים, ולריח חזק של נבלות,
שאף-אחד לא טרח לפנות מאיזה כביש-צדדי של החיים.
מדברים איתי כדי שלא אשתגע, אני שותקת כדי לא להתפקע.
(אני מתמסרת אלייך, ילדה, אני מסתחררת בתוכך...)
חרבות במגירה השניה שלי, ואהבה גדולה בלב שלי (בראש שלי).

כשאני מאושרת יש לי בחילה, וטוב לי ככה...
לברוח אל הסיפורים מהחיים. לא אשבר כשהמסע יגמר,
אשחרר מלאכים מחיי הטמאים. חיבוקים קצרים בפינות חשוכות
ולעד אנצור שריפות, אך לא יותר. מאסתי בכניעות לשפיות,
התכונני מראש - אין לי היגיון שיספק את הגדולים.
בקרוב אקח אותי ואלך לישון.

כל צהריים, ילדה, אני נרדמת עם אותה המחשבה;
הראש בידיים והגוף זז כמתפלל. אני שקועה בניסיונות שלי לחלום,
מחפשת אותו בתהום, ומוצאת רק את הגוף שלי, כבד מתמיד.
שכבות של בגדים קרועים; אני קרועה, ילדה,
אני גרועה.

על הירח שמוצא אותי תמיד כשכבר מאוחר מדי, לא אספר לך,
אך תשאלי אותו את בידיים מחבקות... אני יודעת שאת יכולה
(אני יודעת שאת קסומה)
והאורות הסגולים, ילדה, אל תתחבאי מהם,
הם מבליטים את יופייך... התהיי שלי?

הטירוף שלי הוא אישי, אך לא פרטי.
הם עומדים בצד ומחכים לבואו. כשהוא מתפרץ, הם מפחדים
ומקווים שהוא יחזור. יחזור להתחבא בי, לגדול בי, בשקט.
שיחות על פתרונות, ואני לא שומעת... לא שומעת
(אני רואה את השפתיים זזות)
אני לא מצליחה להבריא.

ויש בידייך חופש, שגורם לי לצחוק...
(גורם לי להיות)



זכרי-
השבת לחיי את הקסם
כשנכנסת אליהם.



12.4.2005