הדברים שאנחנו כותבים נכונים רק לנו ורק בזמן נתון. כי ברגע
שכתבנו את זה, זה הפך למציאות מאורגנת ולא סתם מחשבות מעופפות,
ואחרי שיעבור זמן מה מוגבל ותעבור הרגשת הגאווה על עצמנו
שהצלחנו להוציא מפרי עטנו יצירה כל כך מורכבת שמביעה בדיוק את
ההרגשה שאנחנו עוברים, כמה שנונים אנו, כמה חדים- נראה כי זה
היה סתם קבוצת שטויות מגובבת שזה רק עניין של זמן עד שנקרא
משהו דומה מאוד בין דפיו של מנוי אחר.
בניגוד למה שאנחנו רוצים לחשוב, אנחנו לא מיוחדים בכלל. כולנו
מושפעים מאותו דור של תרבות וסרטים רומנטיים ומייסרים על אותם
האנשים בעצם.
כולנו סובלים בחדר וכותבים לעצמנו כי הרי "אף אחד אחר לא יבין
אותנו", זה מייחד אותנו הסבל.
כולנו בודדים ומרגישים "שהבדידות עושה עלינו עוצר".
כולנו רוצים שיאהבו אותנו ולא מבינים למה דווקא אנחנו לא
מוצאים אהבה.
כולנו חיים בהכחשה ומסרבים להרגיש.
כולנו חושבים בשלב מסוים שכל זה רק אשליה של מציאות.
כולנו תוהים מתי כבר נצא מהתבוננות הנפש הזאת, ומהעיסוק המתמיד
בעצמנו ובכל הרגשות האלה שלנו, האם זה יהיה מאוחר מדי.
כמה פעמים בחייכם שאלתם את עצמכם "האם זה כבר מאוחר מדי? האם
הנזק כבר רב מדי?"
כמה פעמים מנעתם את עצמכם מחברה של בן אדם רק כדי לומר אח"כ
לעצמכם שכל כך בודד לכם ולאף אחד לא אכפת. אנחנו כל כך לבד
בעולם הזה.
כמה פעמים בחייכם כתבתם את אותו האוסף המגבב שטויות שלנו
והשראה משטויות של אחרים לכדי יצירה המבטאת את הרגשתכם
הייחודית, במטרה לפנות ללב אחרים ולקבל ביקורת שאתם כל כך
מתוחכמים.
כמה גאים אנחנו ביצירות האלה, עד שאנחנו מעלים אותם לאתרים
ומצפים לתגובות מאחרים. גם למחמאות כדי לטפח את האגו ולראות
כמה חכמים אנחנו ואחרים מעריצים אותנו. וגם לקבל הערות
עוקצניות וקשות, רק כדי לצחוק צחוק מזלזל ולומר לעצמנו "מה הם
מבינים?".
אנחנו כל כך גאים ביצירות הציניות האלה שלנו שמראה שכביכול
אנחנו יותר חכמים מכל אותם אנשים "מיוחדים".
אז בניגוד למה שאנחנו רוצים לחשוב, אנחנו לא מיוחדים בכלל.
האנשים המיוחדים באמת הם אלה שמודעים לעניין. אז מה? אני בעצם
מתיימרת פה להיות מיוחדת באמת?
לא, זו סתם עוד יצירה המארגנת גיבוב שטויות שעוד שנייה אני
אמצא אצל מנוי אחר.