הדלת נטרקה מאחורי. עמדתי רגע והסתכלתי על הרחוב החשוך מנסה
להיזכר לאן לפנות, כאילו שלא עמדתי באותה נקודה כבר כל כך הרבה
פעמים. רכסתי את המעיל והתחלתי לצעוד. אני מכירה כל סנטימטר
ברחוב הצר והארוך הזה. הפעם הזו, אני שוב מבטיחה לעצמי, תהייה
האחרונה. אין לי מה להישאר לישון. בבוקר הדברים ברורים יותר,
השתיקה כבדה יותר. דווקא ניסינו לדבר פעם אחת, אבל הדבר היחיד
שהצלחנו להסכים היה, שעדיף שלא נדבר. זה סידור מצוין לשנינו,
הוא די חדש בעיר ובעבודה, ואין לו זמן לכל המסביב, אני מגיעה
רק בסופי שבוע וצריכה להתפרק איפשהו.
השמש אוטוטו תעיר את הרחוב ואנשים עם תיקי קטיפה כחולים,
רקומים באותיות זהב ירוצו לברך על האור. אני מחישה צעדיי. לא
מתחשק לי להסביר למה אני מסתובבת בחוץ עם פנים סמוקות בשעה
מוקדמת זו. כשאגיע הביתה, אקרב את הכיסא שבפינת האוכל אל
המקרר, אשב, ואנסה למלא את הריקנות שבתוכי. אימי תתעורר, תנעץ
מבטה בחזייה המבצבצת מכיס מעילי ותשאל, מה כבר עשית כל הלילה
שאת כל כך רעבה? רצתי מרתון. אענה לה. אלך לחדרי ואצא משם רק
כשתלך לעבודה.
בחדרי הצללים יעלו על הקירות, יעטפו אותי וכבר לא אהיה לבד.