הוא עוד מעט יגיע, תהיי נחמדה אליו. אמרה ולקחה שאיפה עמוקה
מהסיגריה.
אין לי זיכרון אחד של אמא שלי בלי עשן לבן שמסתיר את פניה.
משתדלת ככל יכולתי לא להביט בה עכשיו, אני פותחת שקית נייר
ושופכת את תכולתה לקערת אלומיניום. רגליה הארוכות משוכלות
לפניה והיא נשענת על הכיור במטבח.
היא אפילו לא מרחיקה את היד עם הסיגריה מהפנים, בזמן שבין
שאיפה לשאיפה היא מכרסמת את הציפורן באגודל.
נו, שושנה, אל תהיי רעה, בשבילי. יש לנו קטע כזה, היא קוראת לי
שושנה ואני קוראת לה ציפורה, אבל זה לא עובד עלי עכשיו.
אני מתרכזת בפתיתים הלבנים, מנסה להעביר אותם דרך מסננת דקה
ומוצאת שערה בלונדינית קצרה בין הגרגרים. רק שלה זה יכול
להיות, היא הבלונדינית היחידה בבית, אם היינו במצברוח המתאים
הייתי אומרת לה שרואים שזו שערה שלה, רק לה יש שורשים של גרושה
כמו שהסיגריות שלה הן של גרושות, טיים, הכי זולות, ואז היינו
צוחקות.
אבל עכשיו היא נועצת בי את עיניה החומות, שאני יודעת שאט אט
הופכות ירוקות, כמו תמיד כשהיא בוכה. בחיים היא לא בכתה כל כך
הרבה כמו שהיא בוכה כשהיא איתו.
כל החיים היא סובבה גברים על האצבע, הייתה גם איזה תקופה שהיא
יצאה עם שניים בלי שהם ישימו לב בכלל, כל מי שהתקשר היינו קודם
צריכים לשאול מי זה.
בסופי שבוע, היא אפילו לא הייתה נחה, מגיעה בשש בבוקר ישר
מהבילוי להחליף למדים הלבנים ויוצאת לעבודה. בדרך החוצה הייתה
מלטפת את הלחי שלי בכף ידה ומעירה אותי שאעבור מהספה למיטה.
כמה שניקתה בתים של אחרים, לכף ידה בעבורי, הייתה התחושה הכי
נעימה בעולם.
היא כל כך יפה, ויש לה כל כך הרבה מחזרים לבחור מביניהם, כאלה
שאפילו לא גדולים ממני בהרבה, ומוצלחים.
אני לא מבינה מה את מוצאת בדפוק הזה, הוא בגיל של סבא. לא
הרמתי עיניי מהגרגרים.
היא לא מתייאשת. עוד מעט היא יגיע, תהיי נחמדה. היא פותחת את
מגירת הסכו"ם שעדיין מבולגנת מהבלגן שעשה שם כשחיפש סכין לקרוע
לה את החולצה ומוציאה קופסת גפרורים חדשה.  
את קולטת מה הוא עשה? את לא מבינה שהיום זו הייתה החולצה שלך,
מחר, בקלות זו יכולה להיות את.
מה הוא כבר עשה? היא מציתה סגריה חדשה, זו גם ככה הייתה חולצה
שהוא שילם עליה והיא באמת הייתה חשופה. וחוץ מזה, הוא אמר שהוא
מצטער.
די, אני לא יכולה לשמוע את זה יותר, אני לא רוצה לראות אותו
פה, אני לא רוצה שהוא יבוא.
אל תתני לי לבחור. אמרה בלי שמץ של  רעד בקולה.
הרמתי עיניי אליה.
את יכולה ללכת.
עשן לבן ליווה את מילותיה ואז שתיקה.
המטבח הקטן שלנו גדל למימדים עצומים.
נשארנו לעמוד שם משהו בערך כמו נצח, עד שצלצול הפעמון החריד את
האוזניים.