אלכס דובוב / ושוכב |
מילים באות והולכות
כמו משאיות
בבקרים.
בהיותי לבד, אני
מוריד את בד המילים
המתוח. חש את סיגיו,
הספוגים בטחב זחוח
כריח פיו של האל
במשב הרוח,
מרפים
מבשרי.
ושוכב.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|