ישבתי בחדרי,
ופתאום - זה בא לי - המוזה.
הרגשתי אותה מפעפעת בעורקי כמו רעלן אולטרה סגולי.
כמו ציפור ביוטכנולוגית.
הרגשה בל תתואר.
מיד חשתי אל המחשב - אליו אני שופך את נבכי הנפש שלי - וניגשתי
אל מלאכת הכתיבה.
הו ! הכתיבה, אותה כתיבה אשר גורמת לצעירים להתמוגג.
אותה כתיבה אשר מרגשת חולים וזקנים, ואף נשים בהריון.
חשבתי על קיפודים, ועל החיזבאללה , ועל הסונים ועל השיעים.
האם יבוא סוף לסכסוך המתמשך?
מה ההבדל בין דורבן לקיפוד?
מחשבות אלו רצו במוחי כמו אצן אפרו-אמריקאי(אני לא גזען חלילה)
במינכן 72.
אה, מינכן 72 איזו אולימפיאדה ארורה.
ואז הגיח חברי במכשיר הטלפון, הוא תיאר בפני תמרור ושאל אותי
"מה פשר התמרור הזה?"
ואני שואל "מה פשרך?!@?!@ למה אתה צצת לי פתאום באמצע מוזה
מרגשת וסוחפת?!"
המוזה הלכה,
חשתי בה עוזבת, נוטשת לאיטה, עצובה אך שקטה.
ולא נותר לי אלא לחכות לפעם הבאה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.