סוחבת מטען
רוצה כבר לפרוק,
אך האופק
לא רואה את הסוף.
רציף הפריקה בשלבי הקמה,
בונה לבנה אחר לבנה.
הרגש יוקד, שורף מפנים
הכעס גועש, מכה גלים.
הראש מתפוצץ כבר מרוב מחשבות,
הלב מפרפר,
רוצה להסיר את כל המגננות.
לנתץ כל חומה,
לשבור כל מבצר,
לנקות את כל הפסולת, את כל המועקות.
לקרצף כל סוד עד שייחשף,
לסגור מעגל, לסיים את הכאב.

אני רואה את הסוף.
הרציף מתקרב, לאן שהנפש סוחפת.
בריזה קלה של שחרור מלטפת.
מריחה את ריחו המתוק של החופש,
עוד מאמץ אחרון קטן,
תחת המטען החורג לא קורסת.
מניחה לבנים אחרונות
הזיעה כבר ניגרת
משחררת ודי!
זהו הכל כבר עבר,
הכל כבר נגמר,
פרק חדש ללא מטענים כבר נטען...