אם יום אחד, חברת החשמל תפשוט את רגלה
אקח את האוטו של אבא לסיבוב בשכונה.
אאסוף אותך ועוד כמה חברים,
נצא לדרך בלי רישיון, ללא ביטוח ועם חורים בכיסים.

עשרים. אולי מאה ועשרים.
העיניים שלך מסתירות לי את לוח המחוונים.
הילדים מתחת לגלגלים - לא יזכירו יותר שפעם היינו מאוהבים.
תני לאורות הכחולים במראה להשתקף,
כי אם אלחץ עכשיו על הדוושה השנייה, לבי עוד פעם ישבר.
השמש השוקעת מחייכת מבעד לשמשה
התאונה הקרבה לעולם לא הייתה יותר יפה.

את זוכרת שפעם, בלילה, דיברנו על שתיקה?
זה בסדר, גם אני לא חגור, השמשה לא באמת קשה.
אל תקשיבי לאנשים שאומרים שאלכוהול גורם לתאונות,
לקרבנות של אונס ולמורות,
אל תסמכי על אנשים שאומרים שאהבה לא מתה לעולם,
על אלה שאין להם אקדח, ועל גמדים ללא זקן.

הסי.די ברכב לא אמור להשמיע תקליטים ישנים,
כמו שזה לא תפקידי להישמע לכל התמרורים.
כלומר, זה לא באמת מסע של התאבדות,
אם המשאית מקדימה תסטה שמאלה, לא נצטרך למות.
אם המוות שלנו נמדד בכוח של סוסים,
אז האהבה שלי אלייך נמדדת בכמות ההיסוסים.

פעם היה לך חבר - ולי היה משהו לומר,
פעם הייתה לי חברה - אך היא הייתה קטינה,
אם רק אשכח איך נשמעת חרטה,
אולי עוד אצליח להוריד את הרגל מהדוושה.