הערות חלחלה בה לאט.
קרני שמש של שבת צהרים הצליחו להגיע אל עיניה, שפתאום הרגישה
איך הן שורפות.
שוב היא שכחה להוריד את העדשות לפני השינה.
כשהייתה בת שלוש עשרה, חשבה שזו פריבילגיה - קצרות הרואי שלה.
היא תמיד הייתה מורידה את המשקפיים ברגעים שבהם לא רצתה
להתמודד. לא רצתה להיות.
הכול היה הופך פתאום לעיסה צבעונית מזמזמת.
מין אוטיזם ויזואלי שכזה. כמו ילד קטן המסתיר פנים בידיו, משחק
"לא רואים אותי". היא באמת האמינה שגם הם לא רואים אותה.

שרידי החלום שחלמה עד אותן שניות עדיין הדהדו בראשה.
פתאום היא נשמה אותו. ריח הבוקר שלו לידה היה נעים, גברי. מהול
בדיאורדורנט יקר שכבר התנדף וברסיסי האלכוהול של ליל אמש.
הוא החל להתפתל לידה. עדיין ישן. ממלמל משהו סתום, משתעל שיעול
רטוב ושבע ניקוטין.
היא התפתלה לצידו, בתיאום. כמו ריקוד שבטי עתיק. גופותיהם נעו
בראשוניות. היא הייתה עירומה ואהבה את המראה של שניהם ככה
רוקדים, בחצי שינה, חצי הכרה.

היא זכרה את עצמה חושבת שזה לבטח הרגע האינטימי האחרון שלהם
לפחות לחודש הקרוב, ורצתה לסחוט אותו עד תום. היא רצתה שלא
יתעוררו. ייחלה להמשכו של הריקוד המוזר הזה שרקדו בליווי
תזמורת קולות ההתמתחות של הבוקר.
לראשונה מזה כחודשיים - היא לא הייתה מוטרדת.

התמתחות של יום שבת כל כך אחרת בתכלית מזו של יום חולין. היא
אינה טומנת בחובה את נימת התסכול בהבנה הזו שעוד יום של שגרה
מתחיל. התמתחות של שבת נועדה על מנת להזכיר לך לקום רק כדי
להמשיך לישון עוד קצת.

היא רצתה לשכב איתו, ושמה לב שזיקפת הבוקר  שלו כבר שככה. ידיה
עברו על גופו בעדינות, והוא התעורר אליה. פתאום נזכרה בשיחה עם
חברתה, על כך שסקס בוקר הוא כל כך "לא אישי". אבל היא שמחה
שהרגישה אותו בתוכה בלי כל האלכוהול הזה. היא סוף סוף הרגישה.

החלום עדיין לא הרפה ממנה, ובאופן מוזר הוא רק הלך והתבהר
בראשה. היא רצתה לספר לו על שחלמה. לספר לו שהוא היה שם, לספר
לו על הנמלים האלה, השחורות האלה, המלוות את חלומותיה כבר
שבוע. ולא יכלה.
היא שמעה את עצמה מדברת אליו. משעממת ומטופשת.
היא חיפשה את המראות בזיכרונה כדי שתוכל לחבר את שברי זיכרונות
החלום. היא רצתה להבין אותו.
פתאום היא שמה לב שהדיבור אינו מדביק את המחשבה. הוא תמיד בוגד
ככה, הדיבור, חשבה לעצמה.

היא שכבה על המיטה, ערומה ומתפנקת, ושמעה אותו פותח את המים
במקלחת, שוטף אותה ממנו.
ואז המים באסלה ירדו, ושקט קצת. והקומקום החשמלי, וכוסות
הזכוכית נוקשות זו לזו, עוד בוקר.
ושקית עוגיות נפתחת, ומצית נדלק, ושאיפה, ונשיפה. ואז רדיו.
והיא ממש הרגישה איך הרעשים האלה, של הדירה הכל-כך מוכרת הזו,
נעשים מנוכרים.
איך הם מפתחים מין ישות ענקית שדוחפת אותה מהמיטה, למקלחת,
מזרזת אותה, מלבישה אותה בדחיפות קטנות. נו, נו, מהר, כבר
צהרים, קדימה.
והיא הרגישה איך הוא מחכה שתסיים את הקפה, ואת הסיגריה. והסתכל
בפניה, שכבר זמן רב חשבה עד כמה הפכו לכעורות מאז שקיצרה את
שיערה.
וכך הם ישבו בסלון הלבן, מחכים שניהם שתלך.



והיא.
היא לא רצתה ללכת. וידעה שללכת פירושו לחזור הביתה, למבצר הזה
שכל-כך לא הצטיין במבצרותו לאחרונה.

אז היא החלה לעסות את צווארו השזוף, ואת שכמותיו, והתמכרה
לפעולת הלחיצה שכמעט ולא יכלה להפסיק, ולחצה אל גבו בידיה
הקטנות את כל אותם הדברים שרצתה לומר ולא יכלה, ויצקה לתוכו,
ללא מילים, את החלום הזה שלה מהלילה, החלום שחלמה במיטתו.
החלום שלא יכלה להשתחרר ממנו ומהכאב, הפיזי ממש, שהותיר בה.

והרגישה איך עוד כאב מתגנב אל חזה. כאב מוכר, "כאב חונק" קראה
לו בילדותה. והיא כמעט והתרגלה אליו, אבל רק כמעט, כי מי באמת
יכול להתרגל לכאב הנורא הזה?
והפליגה במחשבותיה אל תכנית שראתה פעם בערוץ המדע, על המכורים
לכאב, ועל חוויה רוחנית ועל מילים גבוהות שמזוכיסטיים מתחבאים
מאחוריהן. ונשמה חזק. ולחצה חזק על גבו והכאב נעלם.

וחזרו שניהם שוב אל סצנת הישיבה בסלון הלבן ועכשיו הוא ממש
ביקש ממנה שתלך, והגניב חיוך, והערה בצחוק, ונשיקה מעליבה על
הלחי. ולא הפסיק לדבר בטלפון הזה שלו, שתמיד היה נדמה לה
שמתחרה בכל מי שלידו על תשומת הלב.

והיא חייכה, ושיקרה שהיא  ממש לא כועסת, ובאמת שלא רצתה לכעוס.
ולא רצתה שירגיש כמה היא חלשה לידו, וכמה היא לא עצמה לידו.
ורצתה שיידע שהיא מצוינת בלכעוס, היא עושה זאת מעולה ותמיד
מנצחת, ויורה בשצף מילים יפות ורהוטות ואפילו לפעמים מבליחה לה
דמעה פוטוגנית, להשלמת התמונה. ורוב הגברים לא הצליחו לנצח
אותה ואת כעסה שהיו כבר שני אנשים ביחד.
והלכה בלי לסגור את הדלת, ובלי להזמין מונית ובלי לסדר את
שיערה או את בגדיה.
וצעדה היא ברחוב הפינתי ואז ימינה בראשי ואז כספומט. וממש
כעסה, בעיקר על עצמה.
והרגישה את הפרצוף החמוץ שלה משתלט על פניה, שדווקא היו יפות
חיוורות ונטולות איפור. וחייכה בהתנצלות לבחור ששאל למה הילדה
היפה עצובה, והתחבאה בתוך משקפי השמש היקרים שלה, ונכנסה
למונית וחיכתה שיתקשר, וידעה שלא.

ופתאום היא הייתה כל כך עייפה. כאילו לא ישנה כלל. והייתה היא
עייפה מלהרגיש. והייתה היא עייפה מלהחזיק את עצמה בעצמה,
וייחלה למישהו ליפול עליו, נפילה חופשית ומאושרת, וידעה היא
שלא תצחק עד שלא תוכל ליפול.
ועם המחשבה הזו התגנב חיוך מריר, בוגר, של הבנה ומודעות עצמית
גבוהה עד להכעיס.
ורצתה היא לנער את הבחורה הזאת, שישבה במונית, חמוצה ופרועת
שיער. ורצתה היא לנער מעליה את הרגשות האסורים האלה שהרגישה
אליו כמו שמנערים מפת שולחן, או שטיח כבד או כמו שניערה את
עצמה מההוא, הקודם.
ולא הצליחה להזיז את ידיה , או אפילו לבקש מהנהג שיעביר תחנה
ברדיו, ולא הצליחה להפסיק לכעוס על כך שהייתה כל כך חסרת
אחריות, על כך שהייתה כל כך היא, שהרי הכעס שלה, או יותר נכון,
העובדה שנפגעה, הייתה כרוניקה ידועה מראש. כרוניקת רגש לשני
תפקידים. דואט עצוב שבו תמיד שרה אלט, ומעולם  לא סופרן.

הלילה הגיע מוקדם מהצפוי.
היא עדיין כעסה, אבל כבר לא עליו. רק על עצמה.
ושנאה מראש את החיוך המאולץ שתחייך אליו מחר, ושנאה את המבט
הבטח מרחם שיהיה לו, או יותר גרוע - את המבט חסר הסבלנות שיהיה
לו.
ופתאום חשבה - שאולי לא יהיה שם שום מבט, כי בעצם אין שם
כלום.
ושנאה את העצב שהתגנב לחייה, שהיה שם כבר כמה ימים, ולא נעלם.
אלא רק הלך והתפשט כמו כתם שמן דביק בחניון הבית הישן של
הוריה.

וחשבה על המילה "עצוב" ועל כך שבאמת השתמשה בה רק לאחר מחשבה
עמוקה וכבדת ראש, שהרי עצב הוא רגש שאין להמעיט בערכו.
והרגישה איך מצטמק לה הלב אבל גם ידעה שזו לא הפעם האחרונה.

וניסתה היא לארגן את מחשבתיה ולהבין את סיבת העצב, וחשבה על
מילים כמו "חוסר" ו"כמיהה" ו"כיסופים".
ולא ידעה להפריד את רגשותיה מהדמויות בחייה ולהדביק רגש לכל
דמות, ושוב הפך העולם לעיסה צבעונית ומזמזמת.

והמאפרה האדומה בחדרה התמלאה עד אפס מקום. והסיגריות, שתמיד
הרטיבה קצת בקצה, הפכו לסימונים קטנים, מין בדלים אפורים של
זמן.
וישנה לילה נוסף על מצעי התכלת שכבר שלושה ימים נשבעה שתחליף,
והמיטה שאבה ממנה את שארית הכוח שנותר בה, ואפילו השינה לא
הצליחה להטעין אותה מחדש. והרגישה איך היא דוהה בשמש, דוהה
בזמן, וצבטה את לחייה, ונשכה שפתיה ואיפרה את עיניה וניסתה
לאסוף כוח אבל הכוח נגמר.

ו י מ י ה   ה פ כ ו   צ ה ו  ב י ם   ו ל י ל ו ת י ה   ל ב נ
י ם .