בתשס"ח ביום ג' של חודש אייר
לקחתי לי עט לכתיבה ונייר.
הנחתי מולי דף חלק ולבן,
באמצע רשמתי: "על המפתן".
הרהרתי האם נאותה הכותרת
ושמע נשגב כיוונה אליו חותרת.
שוכנעתי שזהו השם של השיר,
למרות שהקשר איננו ישיר.
נו, מילא. יבינו, הרי, חובבי השירה
וכל השאר אינם בעלי חשיבה.

טוב, התפזרתי. אתחיל להאשים
את אלה, אשר מעולם לא היו אנשים.
את הדור השלישי שטורף את נפשי
ומביש חגיגת העצמאות השישים.

הרוב המוחלט של זמננו - בורים.
מגרדים אשכים במקומות ציבוריים.
לא יודעים להמתין בתורים ללא פתק.
העובד מוערך לא על ידע, על ותק.
קנה-מידה של הצדק נמדד בצרחות.
לא שומעים טיעונים, לא צריכים הוכחות.
משתמטי הצבא מתמלאים גאווה
ואת סירובם מציגים לראווה.
מי המציא מושגים כמו בושה ונאצה?!
כמו קלון, בוז, חרפה, גנאי, כלימה ושמצה?!

המנפחים את האגו ללא מעשים
שחסים על כבודם בעודם אפסים.
והדיו מן העט מצטייר לתמונה...
יום הולדת שמח לך, מדינה.