האמת, חשבתי שלאבד אותך יכאב יותר. או יכאב בכלל. אחרי 18 שנים
חשבתי שיהיה לי ממש קשה. אולי אם זה היה קורה פעם זה היה כואב.
אבל עכשיו...מממ... אפשר להגיד שהשלמתי עם זה עוד לפני שזה
באמת קרה. והאמת היא שלמרות שאני יודע שלא הייתי לא בסדר וגם
לא עשיתי שום דבר רע ושהכל יוזמה שלך אני די שלם עם ההחלטה
הזאת. החלטה שלא הייתה שלי. ואולי זה בכלל לא למרות. את בחרת.
בחרת בו. יצאת מתוך הנחה שיש לי בעיה עם זה ולכן אני מגיב ככה.
אז טעית. חבל. אבל האמת היא שדווקא איתו אין לי בעיה. הבעיה
היא איתך. איתך, כשאת איתו. את הופכת להיות מטומטמת או סתם
נאיבית. אבל זה לא מפתיע אותי, מאז ומעולם זה שדיבר איתך אחרון
היה זה שצודק. בתכלס, אני לא אוהב אותו יותר מידי. זה נכון.
אבל אין לי בעיה להיות איתו באותו חדר. אני לא אאמין לאף מילה
שיוצאת לו מהפה, כי הוא שקרן פתולוגי,אבל מעבר לזה, אין  לי
בעיה איתו. אין לי בעיה אפילו עם זה שהוא שואב האבק
האולטימטיבי של תשומת לב. אני חושב שזה עצוב. אבל עדיין אין לי
בעיה איתו.

והאמת? בזמן האחרון נהיית מאוד מרוכזת בעצמך. נהיית מציקה, כמו
גל, רק קצת יותר גרועה. כי זה במסווה. ובהתחלה שמחתי שיש לך
חיים מעבר אליי. זה הקל עליי ממש. ואפילו שהחיים האחרים נהיו
מרכז החיים שלך, השלמתי עם זה. בסך הכל היית מאושרת ולא הרגשתי
שאני מאבד אותך. ומשום מה ביום רביעי אבדת את זה. עשית בדיוק
מה שעשית לפני 6 שנים. הפעם האחרונה שרבנו. אפילו לא הבנת.
במקרה הכל הסתדר ביחד. כל הסיטואציה תאמה פיצוץ. מוזר. מכולם
רק את לא רצית להבין למה לא הגעתי. מוזר. אבל לא היה לי כל כך
אכפת. אפילו לא כעסתי כשהתכתבנו. לא התעצבנתי או יצאתי מהכלים.
ודווקא בתקופה שבה התחרפנתי מהדברים הכי קטנים. כנראה זה היה
ברור לי כבר אז.

אין לי ספק שהוא מנפח לך את המוח עליי. ואת יודעת מה? אפילו זה
לא מזיז לי כבר. פעם הייתי מתעצבן כשהיו מדברים עליי. בעיקר
הוא. ועכשיו,אין לי ספק שישבתם וטחנתם אותי לאבק במילים. ואני
גם יודע את זה בוודאות. כי דברתי עם כל הנוכחים במקביל ואף אחד
לא הכחיש. ואני יודע שאפילו עכשיו אתם עושים את זה. ואולי זה
קצת מציק לי. אבל האמת שבעיקר חבל לי עלייך. תמיד נדבקת לאנשים
שלא עושים לך טוב. תמיד היית חוזרת אליי. תמיד היית נפגעת נורא
מכל האנשים הכי קרובים. תמיד היית חוזרת שאני אדביק לך את
השברים. ובמשך שנים רבות וטובות אהבתי את התפקיד הזה. הייתי
גאה בו. הייתי גאה בנו. שתמיד יש לנו אחד את השניה. אבל זאת לא
כזאת חוכמה מסתבר. כי אני אף פעם לא ממש הייתי צריך אותך. אולי
אני מגזים. אולי מבחינת תועלתיות כן הייתי צריך אותך כמה
פעמים. אבל בודדות. היה לנו כיף. וידעתי שאת תמיד יכולה להשען
עליי. ושאם יבוא יום, אני אוכל להשען אלייך. מוזר שהיום אף פעם
לא הגיע. בעצם לא כל כך. אפשר היה לצפות את זה מראש. אז
הפעם,את מוזמנת להשאר איתו. תטחנו מה שאתם רוצים. בשורה
התחתונה אני מאמין שעם כל זה שלכל אחד יש תחליף, את תהיי אבודה
בלעדיי.

אחרי הכל, אני יצרתי אותך. מלהעביר אותך במבחנים של בית ספר
ועד ליציאה לעולם. נכון,לא על הכל אני יכול לקחת קרדיט. אני גם
לא רוצה. אין ספק שהיו עוד רבים וטובים שתרמו את חלקם. אבל אני
הייתי שם כשהוא לא בחר בך. כשמרביעייה הוא בחר להיות איתה ואני
בחרתי להיות איתך. זה אני זה שנשאר איתך. לא הוא. זה אני שסידר
לך את העבודה הראשונה בחייך. זה אני שטיפח לך את החלום על
לונדון. זה אני שהגשים אותו איתך לפני הגיוס. זה אני שביקר
אותך במוצב והביא איתו את כל החברים. זה אני שהיה איתך לא משנה
איך נראית ומה היה מצבך החברתי. זה אני שסידר לך את העבודה
הנוכחית. זה אני שעזר לך להרשם לאוניברסיטה. זה אני שהיה שם
בגיל 3. אז נכון,שהחיים שלך ימשיכו גם בלעדיי. אין לי ספק אבל
מה שקבלת ממני,כנראה שכבר לא תקבלי.

והאבסורד האמיתי הוא,שיום אחד אני אפגוש אותו. ונדבר. שיחת
חולין קטנה כזאת. כי הוא בניגוד אליי ואלייך, לא בדיוק זוכר
למי הוא נאמן. והוא יהיה חברותי ויספר לך על הפגישה. ואת תאכלי
את הלב. ואולי לא. והאמת? שכנראה גם זה לא יכאב...