ובימים האלה, האחרונים. שיושבת על ספסל,מטפסת על עצים ירוקים,
תולשת עלים יבשים, מריחה פרחים חדשים, מתחבאת בתוך בטנה של
מגלשה מסתלסלת צהובה ומותחת את הגב. גולשת למטה ולא מסוגלת
לעלות חזרה. מסניפה את הרוח ולוחשת לכוכבים. מנקה את הרחובות
מטיפות טל שמעבירה את הסוודר הגדול השחור שלה על כל דבר. רק
שלא ישאר טל. רק שלא ישאר. מציירת על מכוניות מלוכלכות וכותבת
בחיוך "תנקו אותי" עם סמיילי גדול, עדיין שלא יעלבו. עולה על
אבנים רעועות ובודקת את שיווי משקלה אם נפגם או שטוב דיו כמו
בעבר שהייתה ילדה ורקדה בלט. כמה גמישה הייתה אז. שומעת שירים
חלשים על הווליום הכי גבוה, מנקה את הנדנדות עם דמעות מלוחות.
מחממת מדרכות עם הכפכפים החומות. מנפצת עלים צהובים עם הכעס
שלה. מלטפת חתולים רעבים עם העצב שלה. מחייכת לאנשים מטיילים
עם הגעגוע שלה. מסתכלת לשמיים ומגלה שאם יושבים בשקט בשקט בלי
לזוז רואים כמה כוכבים באמת יש בשמיים ואז היא מציבה לעצמה
אתגר. לפחות מאה כוכבים ללילה, אם לא יותר. הלוואי והיה פה חול
חושבת, מגע הגרגירים על היד גורם לה צמרמורת נעימה על הגב. כמו
שהוא עשה כל פעם שחיבק. תמיד עם מסטיק שמדיף ריח מנגו אפרסק כי
גם הוא אהב אותו. וגם כי זה המסטיק היחיד שאמא קונה. יושבת מדי
פעם בתחנת אוטובוס ריקה מאדם ועוברת ממושב למושב משחקת עם עצמה
משחק הכסאות ותמיד אבל תמיד מנצחת. שוכבת על הדשא הלח ומרגישה
טיפה טיפה חודרת לאט דרך הסוודר הענק אבל לא קר. נעים. נעים
טוב.
אפילו שהגרון או הבטן כואבים לא מוותרת על ההליכה הרגלית הזאת,
שנותנת לה אותו בחזרה. דרכם. המדרכות המדרגות הטיפות הנדנדות
הספסלים הכוכבים הענפים העלים דרכם הוא איתה שוב.