כשתהום נפערת, נשארת רק אני.
אני מתבוננת מטה, או עוצמת חזק את העיניים,
ומרגישה את הנפילה.
משבי רוח מלווים בתמונות חולפים על פניי,
ופתאום אני קטנה, או עצמי אתמול, או עכשיו.
אם כי אין ממש עכשיו, אלא רק הוויה.
והתהום היא כבור נחשים -
כלבים חושפים כלפיי את שיניהם - חדות, קורעות, מאיימות.
והרוח הפכה לסערה, הלב מאיים להתפוצץ, והגשם מזמן זולג.
הגוף קר כקרח, או לוהט מרוב חום.
באזניים זיקוקים מאיימים על הקיום.
והדמות הזו, שמתבוננת מולי במראה- היא מכוערת! אין מילה
אחרת להגדיר אותה. אותי.
אבל הכי נורא, יותר מהכל - הן המחשבות.
פתאום נעלם כל הטוב מן העולם, פתאום  כל המילים הטובות הן
בגדר שמועה, בגדר שקר מתוק.
בוגדים כולם, שהלכו, והשאירו אותי לבד.
וחברים הם לא באמת, ואף אחד לא מצליח להבין אותי, בעיקר
לא אני עצמי.
ולבד.
ולבד.
וגעגועים עזים.
לאנשים, לדמויות חולפות, לעצמי, לשפיות דעתי שכבר מזמן נגוזה.

(9.5.08)