עורך דין אהוד בכור ישב בראש השולחן בישיבת הבוקר, בחדר
הישיבות  שבמשרד "אהוד בכור ושות' משרד עורכי דין". אהוד בכור
הקפיד ששמו המפורש יופיע  בשם המשרד, על נייר המכתבים, על
המעטפות  ועל כל השלטים. "אהוד בכור" ולא סתם "א' בכור".   הוא
היה קפדן בכל. הוא לבש חליפה 3 חלקים בכל ימות השנה. כשאיבד את
רוב שערותיו, הוא בחר לגלח את ראשו , כמו הבלש קוז'אק, גיבור
נעוריו. הוא הציג את עצמו "אהוד"  ולא "אודי". רשמיות היה  השם
האמצעי שלו. היה לו חוש הומור, אך הוא לא הקרין אותו. רק מי
שבאמת הכיר אותו  הרשה לעצמו להתלוצץ אתו.  
עוד כשהיה בראשית דרכו המקצועית הוא  החליט שיהיה עצמאי. כשפתח
משרד, הוא גייס עורכי דין  נוספים, טיפין טיפין, צעירים
ורעבים, שעליהם הוא סמך והיה בטוח שיקבלו את דרכו ומנהיגותו.
רובם התחילו אצלו כמתמחים. עכשיו ישבו סביבו שני שותפיו ושלושה
עורכי דין צעירים.
ישיבת הבוקר התנהלה  כהלכה עד שלפתע התפרץ לחדר אדם חבוש קסדת
אופנוען, שבידיו החזיק שקית ניילון של מכבסה. אחריו נגררה לחדר
מזכירת המשרד, מושכת בחגורתו, מנסה למנוע ממנו להכנס לחדר.
השליח הגיע לאהוד בכור, הניח את השקית בידיו,  פנה לאחור ונעלם
מהחדר. כולם ישבו קפואים. אהוד בכור היה הראשון שהתאושש. הוא
פתח את השקית. הייתה שם חולצה פרחונית, כמו שרואים בסרטים על
הוואי ופלורידה.  כשהשקית בידיו הוא רץ למסדרון של הקומה.
השליח כבר לא היה שם.  המעלית שבתה ומחדר המדרגות  לא נשמעו
צעדים.  אהוד בכור הוציא את החולצה, בחן אותה ומצא בכיס  שלה
"גולדה" ישנה, שטר של 10,000 שקלים, כשכל שקל  הוא אלפית של
שקל חדש. הוא גלגל את השטר בין ידיו וראה שכתוב עליו, בכתב
ילדותי, "גמר חשבון".

הוא  חפן את השטר בידו. כשראה שעובדי המשרד יצאו  למסדרון, הוא
תחב את השטר לכיסו וקרא לכולם לחזור לישיבה. עו"ד אהוד בכור
הכניס את החולצה לשקית ושם אותה על שולחן המזכירה וביקש ממנה
לחפש פרטים של המכבסה.  בחדר הישיבות הוא התנצל על ההפרעה,
ואמר שאינו מבין מדוע מישהו טורח לשלוח אליו מוצג ארכיאולוגי,
ואולי זו  סתם בדיחה לא מוצלחת, כי הוא לא זוכר חולצה כזו. תוך
כדי דיבור הוא בחן את הנוכחים, אם הם מגלים התעניינות בחולצה.
הנוכחים נראו אדישים והוא המשיך לנהל את הישיבה.  שותפיו
הצעירים גדלו כש- 10 ש"ח כבר היו מטבע.  הוא המשיך בשגרת יומו
כאילו דבר לא קרה.
 
כשהגיע הביתה הוא  אסף את אלבומי התמונות מימי צעירותו. לא עבר
זמן רב עד שהוא הגיע לתקופה שבה החברה בשכונה לבשו מכנסי פיל
וחולצות פרחוניות. היו שם כל חבריו מימי נעוריו ובחרותו,
כשקראו לו אודי.  הם היו הכנופייה של השכונה.   הם התחילו
בקטן, בסחיבות ממתקים, סיגריות ומשקאות והתקדמו לשודים וסחיבת
מכוניות. אודי לא היה חריג ביניהם, אך הוא היה גם ילד טוב,
שהקפיד לסיים תיכון, התגייס לצבא ואף התחיל ללמוד משפטים עוד
בהיותו חייל בשרות סדיר. הכנופייה הייתה חלק ממנו בכל אותן
שנים.  
כשאודי עמד לסיים את השנה השלישית במשפטים הוא החליט שהוא לא
יתגרה יותר במזלו הטוב, מה עוד שחבריו התחילו להיות חמדנים
והתחילו לקחת סיכונים גדולים. הוא ידע שאם יהיה לו רישום פלילי
הוא לא יהיה עורך דין.  היה אסור לו להיתפס גם במעורבות
בפעילות פלילית ואפילו לא לדעת על כך.  באחת מפגישות הכנופייה,
שבה הם תאמו שוד  תחנת דלק, הוא  הודיע להם שהחליט לנתק את
הקשר אתם  וביקש את סליחתם. הוא הבטיח להם שהוא נאמן להם וביקש
מהם שישכחו את פרק זה בחייו.  הוא גם ביקש מהם, שאם יסתבכו,
שלא יפנו אליו, לפחות בעשרים השנים  הקרובות.

הם לא שכחו אותו. אחרי 20 שנה הם שלחו לו את חלקו בשוד האחרון
שבו היה שותף.