לו רק היו יותר, היו דמעות עיני. לו פרוץ זעם כאבי הייתי מוצא
בין שורות ושיברי. עקצוצי שב אל קרבי, הולם בי כפעם, כאב זר,
כאילו הייתי חייב לחושו ולדעת עולמי, ישותי, שזה מכבר נשכחה.
עומד בפני כתלי מתפתל מבפנים, מתייסר ומתקמט, נפשי רצופת סימני
כפלים אדומים. ובמקום לקרוע את הדף, את מעגל חיי העקשן, במקום
לשרוף את הטראומה ולפוצץ בועות ציאניד, ממשיך, מתחיל ומתחנן
בכתיבת דף ודפים.
חליפה סודית של מכתבים מבעד למסך ברזל מדומיין, מדמה פער
ודילוגים, ממציא והווה בעולם שכולו הוא.
ילד בי, חשש לי ממנו, שבתי אחור. כלא היה כלום בין אז להיום.
דכאונות שווא צפים ומציפים ונדמה עליהם כי הם יורשי ארץ
ומלואה. בנחת מקיפים ומתמקמים היטב, בלב, בראש, ביש, בלא. כיום
עומד מולם נטול דרך כמאז כמתמיד וזה הפעם אין בי להישען עליהם-
למצוא בם את מרגוע הנחת שהם פורשים לרגלי כשטיח וכרשת. עתה כל
יום יהא: תיק, סיפור, עניין ושאר מילות גנאי פשוטות וטובות.
כלוא בין כותלי קודקודי, רגשות, כאבים ומחשבות מתרוצצות בפנים
מתנגשות ושבות, המולת הראש הורסת, מפרקת, קדחתנית.  כשופט מנסה
ליישבם, להרגיעם וחש את משאם, מתמוטט בתהומם, חדל מניסיון
ההימלטות, משתתף ומתרסק עד לבלי היכר ודעת.  
במלוא אי-4 לאורכו ולרוחבו אני נעצר. בתמימות ובאמת, לראשונה
ובמפגיע, אלוהי חלס, מה נעשה, כיצד נדרוך, נדעוך, מה יהיה
ביננו, נשוב? כאולי? ילדי?