יום ראשון למחילת עוונות
היום בין ערביים של דמדומי שחר בעוד היסוסה של החמה נמהל
בגסיסת הירח, עת רצון ואי-שקט, רגעי שלווה מטרידה.
ומנופי העוטה אותי, מול עולם מתעורר - רצינותם התהומית של
ציפורים עקביות, יושב אני כנוס, נטול מכל הסובב ופורה מתוך
נבכי ריקנותי.
רעב אני בחיי, נדודי שנתי השיקו חצות ושחרית כמו אחד היו והללו
חלפו, עתה שם הם. נדודי רעב בבטן בלב, בחיים, רעב היודע לבלוע,
להקיא, לטרוף כל אשר לאל פיו, אומנות האכילה לא למד. אומנות
התשוקה והבושה, אומנות הטעם וההבדל, אומנות העושר והצמצום כל
האומנויות כולם לא היה בם, דרס ובא על אוכלו. יבוא דודי לגנו
ויאכל פרי מגדיו.
מהו שובע, מהי מלאות וסיפוק מילים גדושות ועייפות ממשאן. אך
מהן? מה בהן ומה ביננו? למי מילים אלו רז ולמי כלי ביטוש למי
עוגן ולמי יאוש: מילים בודדות צורמות, קשות, מטיחות, עומדות
בשל עצמן ואנחנו, אני, מה?
זהו הערב נשאב עלי לילה וזה המיר עצמו באין מפריע ליום,
הדמדומים הפכו קווים עם בטחון מערטל, והנה בוקר יום ראשון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.