עץ

קשה הכתיבה, קשה ההבעה וקשה שבעתיים נוכחותך. הלבטים אם לכתוב
הוכרעו בידי החופש הנושק לצורך העז שבכתיבה. המועקה העומדת
ביסוד התהייה על שפתך רובצת על אשיות ליבי ומרביצה בסבלי, היא
איננה נותנת לי מנוח ומלבה בהתמדה את גחלי התסכול. לחש התפילה
המחריש אוזניים קורא 'הראיני את מראייך השמיעיני קולך', אך
בהישירך מבט ופניך בפני, שב אחור, בפחד ובושה קורא 'הסירי
עינייך מנגדי שהם הרהיבוני'.

במקום אחר, מקום בודד ומבודד, אברא אוזניים. אוזני פלא, אוזני
אמונה אשר באלו את שפת שפתך אשמע. לא עוד תהיה ופחד, לא עוד
מועקה ותסכול. בושה ברוכה מהולה בענווה דרוכה ילמדוני שפה
מופלאה זו, עתה אדע להקשיב למרחבים ולהאזין לשתיקה. שמא אף
אחדל מהמרדף אחר המילים, אשר באכזריותם המצמצמת לקחו שבי באדם
ובדמי חיי משתדל אני לפדותו.

במצרים אדירים אני פונה, נחשף ומתחלל, אשר יצא לחולין ניתן
להקדיש ואשר הוקדש בשנית לא יקדש. מיצרים ארוכים, מראשית
האישיות ועד אחריתה, מיצרים מדברים ומתריסים, מיצרים ומיצרי
מיצרים מייצרים ונוטלים את הרוח שבאפי, הנשימה קצרה והסבלנות
פוקעת. השלווה נותרת חשופה ותלושה, חסרת אונים ומתחננת על
חייה.

דילוגי קודש מאירים את חיינו ומרימים עינינו המושפלות אל מבעד
למיצר. אין הדילוגים יודעים שבעים לשון, אין הם יודעים שפה
ולשון כלל, אך הם שמעו מאחורי הפרגוד את שפת שפתו של העולם
ומדלגים עליו ובתוכו באהבה.

 
עץ 1
מאסתי בקללה וגזירת עליון היא שנדור יחדיו. דומני שגם היא בי
מאסה. נלאיתי מראות את פניה הקודרות המאפילות על זיו חיי.
'מעפר באת ואל עפר תשוב' שוב שוב ושוב. מידי בוקר, מידי ערב,
ומברית אל זיווג אל מיתה, אינה מרפה ומצילה כענן כבד על
חירותינו. היא לא תחדול מדבר, שמא גם אנו נתמיד בהקשבה. השמא
יחדל ומעז יצא מתוק, הקללה לברכת עולם תהא ברן ובתהילת הפה
נשיר את תפארת נשמותינו 'מעפר באת ואל עפר תשוב'. לא נהלך על
הגחון מתפלשים בעפר והחיץ בינותינו, מעפר ממש באנו ואל העפר
עצמו נשוב. יחפש לו המשחית רגע נטול עפר ומקום בו הקרקע אינה,
וביאושו העצוב למחצה ישוב לו אל ממלכת שמים. העפר פורץ בכל
וממלא את הכל 'נפשי כעפר לכל תהיה'.
על תוי הפנים החשופות והעירומות של האדמה שוכן לו בענווה וצומח
ביראה - העץ, שתיקתו נשמעת מסוף העולם ועד סופו. בשקיקה גוברת
מחל סופג את גרגירי הארץ אל תוכו. ראשיתו בשתיקה ואחריתו ריקוד
ומראשית ועד אחרית תוכו כברו. כפיו פרושות השמימה, שורשיו
משוקעים באדמה לחה וישותו בתווך, תווך עשיר ומאושר, תווך שלא
נס ליחו מהביע, תווך בו - כאב ואמונה, גאולה והסתר, ריקוד
ושתיקה משחקין בו בעירבוביה.
לא סימטרי, לא מציג, לא מסוים, פיו מלא שירה וגופו מחולל, מהדס
ומרקד. האזנתו מזינה את תנועתו והקשבתו היא ריקודו. אין זה
ריקוד של הקשבה זוהי הקשבה המתלבשת בריקוד ומתבלטת על ידו.
ריקוד אשר אין לו מרקד אל חי מחוללו, ריקוד הנשמה... ריקודו
יתברך, 'רקדנו נא...'

עץ 2
נחנק, כמעט טובע מדמעותיכם ומלח שורף לו בעיניים. לבנה אחר
לבנה, דמעה ועוד אחת, שנות דור ואלפי שנות השביעוהו לבטח.
המציאות התקיפה לא ניתנת לעירפול בתחנונים והכאב בתקווה לא
יפדה. סוף סוף אנו גלויי עיניים ועתה נופלים. סר המסך הכפול
החוצץ - מסך השמיים ומסך הארץ, מסכי הראיה והעיוורון.
'את ערום ועריה' מופתעים, משתאים, מלאי בושה המהולה בריקנות
עוקצת, עומדים אני מולך. בינינו אך טיפות מספר של מי מלח
ותהום. את חשופה ונדם פינו, את קורנת ואנו איננו צועדים,
תקועים, עצורים, עוצרים, מכלי העתיד.
בלעדייך פניתינו יתומה ובחרנו לדור בלא אב, בבית נטול אם.
התענגנו התענגות מיואשת על ברכי החסר ושמח ליבנו על קריעתו
לגזרי גזרים, קטנים ומפוזרים.
תיאורי קצוות, תיאורי רקע, תיאורי מושאים, תיאורי תיאורים, אך
אין תואר ואין הבעה. תיאורים כנים וכואבים אשר אינם מסוגלים
לצלוח אל מבעד למקובל, אל מבעד ליש ואל עבר המתואר. מגרדים
בתקווה פטאתית עפר המכסה ארץ ומלואה. נוגעים לעיתים בארץ וספק
אם יודעים אודות ה'מלואה'.
עץ רוקד, ידיו פרושות כלפי מעלה, לא סימטרי, לא מציג, מודע
לחיבורו לקרקע ואינו שולט בידיו הנוסקות כלפי מעלה. ריקוד שותק
בו, אנו מתמלאים בהקשבה, ריקוד חופשי אשר אין לו רקדן, הוא
ריקוד העץ. רקדנו נא...