הייתי בן עשר או אחד עשרה בערך, ונדמה לי שזה היה יום שלישי.
לא יודע למה שלישי - ככה אני זוכר. זה היה לקראת סוף השנה
הראשונה שלי בארץ, והסתגלתי מהר - כבר אחרי שבוע יכולתי לקלל.
אין מה לעשות - זה הדבר הראשון שקולטים בארץ בתור ילד - לשאר
הדברים אתה נחשף פחות.  לאולפן לא הייתי הולך כי שם הכריחו
אותי לכתוב משהו כמו 100 פעמים ל על הדף,לפי שורות, ואיך
שסיימתי אמרו לי שאני מוכן לכתוב מ. אולי בגלל זה עד היום יש
לי כתב מכוער. את שעות האולפן הייתי מחליף בצפייה בטלוויזיה -
תשמעו לי - אין אמצעי יעיל יותר ללימוד שפה. העזרים הפדגוגיים
שלי היו הקטקטים, נילס ועוד כמה סדרות עם כתוביות בעברית.
בזמן הזה כבר הבנתי את רוב מה שקורה סביבי, ולכן כאשר מישהו
מהכיתה הזמין אותי למסיבת יומולדת בביתו יחד עם כל הכיתה,
שמחתי מאוד. לא כל יום קורה שאני מוזמן לאירוע אשר השפה הרשמית
בו תהיה עברית ולא רוסית או יידיש. אני זוכר שהתרגשתי והייתי
מלא ציפיות לקראת המסיבה.
לא זוכר מאיפה, אבל ההורים שלי מצאו לי בגדים אשר נראו פחות או
יותר ישראלים. כנראה שכמו רוב הדברים שהיו לנו באותה תקופה ,
גם זה הגיע מה"מחסן" - מקום מסתורי שממנו היו מגיעים כל כמה
זמן נעליים,בגדים,מאווררים וטוסטרים ישנים.
בשיא הדרי הופעתי בביתו של חתן האירוע בדיוק בזמן (עניין של
חינוך).
"שלום", "מזל טוב" ואולי גם איזה "חג שמח" - אני זוכר במדויק
מה אמרתי , אבל המסר עבר. הייתי שמח בשביל החתן ובאותה מידה גם
בשבילי, שכן הייתה זו אחת ההזדמנויות הראשונות שלי לאינטראקציה
חברתית עם ילידי ארץ הקודש. אני זוכר שלאורך הקירות של הסלון
הגדול היו פזורים כסאות פלסטיק לבנות - הכנה לחגיגה שתחל מיד.
הייתה מוזיקה שמחה ושולחן עם קולה, קינלי, ספרייט והרבה צלחות
מלאות במבה, ביסלי, צ'יפס, עוגיות, שוקולדים, מרשמלו ועוד
ממתקים.
תרשו לי רגע להתעכב - היום כבר מותר לי לספר שהמשקאות והחטיפים
האלו היו בשבילי חג בפני עצמם.הוריי לא יכלו להרשות לעצמם לפנק
אותי בדברים דומים, ועד היום עולה לי דמעה כשאני חושב על מה הם
היו צריכים לוותר כדי לקנות לי פעם בשבועיים איזה "פסק זמן" או
"ביסלי גריל". אני ממש מתחיל לבכות כאשר אני שם את עצמי במקומם
- מה שמרגיש הורה שלא יכול לתת לילד שלו את הפינוק הקטן הזה?
אני זוכר את המבטים שלי כשראיתי את הממתקים - הוריי בטוח ראו
זאת גם אבל היו מאוד חזקים. היום אני מודה להם על כך. זה מחזק
אותך מאוד להיות מוגבל, בכל צורה שהיא.
אבל נחזור לזירת האירוע - כמו שאמרתי הכיסאות היו שם, הילדים
עוד לא. הורי החתן היו עסוקים בהכנות אחרונות, הילד עצמו נראה
מלא חיים ו מאושר מהרגיל.לאט לאט התחילו להגיע האורחים
המכובדים (כולם ילדי כתות ו'1 ו2) ותוך חצי שעה לא נשארו
מקומות ריקים לאורך הקירות. כולם ישבו וקשקשו ביניהם בשקט ומדי
פעם אחד הילדים היה קם וטומן את ידו באחת הצלחות על השולחן או
מוזג לו איזה משקה מרענן.כמובן שלקח לי זמן לאגור את האומץ,
אבל גם אני התכבדתי במה שהיה לשולחן להציע.
לאחר שכולם התרעננו ו וידענו שרוב המוזמנים הגיעו, התחילו
ההפעלות. אתם בוודאי זוכרים את הכפית עם ביצה שאיתה אתה
הולך/רץ עש שהיא נופלת, את הבלון שצריך לרקוד צמוד כדי לפוצץ
ועוד הרבה משחקים כיפיים יותר וכיפיים פחות. אתם וודאי תזכרו
משחק בשם "נשיקה-סטירה" - להזכירכם ולמי שלא מכיר - עומדים גב
אל גב ולפי סימן מוסכם מסתובבים עם הפנים אחד לשני. במידה
והסתובבתם לאותו צד זכיתם לנשיקה, במידה ולא - סטירה.
אני זוכר שהם שיחקו את המשחק די הרבה זמן עד שאיכשהו הגיע
תורי. ז"א מספיק זמן כדי שאני אבין את החוקים רק מלהתבונן,
ומספיק זמן כדי שאני אהיה נבוך מאוד כשהסבירו לי מה עושים
עכשיו.
כנראה רצו שאני ארגיש כמה שיותר נוח - אני לא מצליח לחשוב על
סיבה אחרת ללמה שמו אותי לשחק יחד עם חתן האירוע. אני זוכר
שהיה המון התרגשות בזמן שהושיבו אותי על הכיסא והסבירו לי מה
לעשות ומה לא לעשות במשחק. אני זוכר במפורש שהסימן להסתובב
פנים-מול-פנים היה הפסקת המוזיקה.
המוזיקה הפסיקה, אני והילד יומולדת הסתובבנו לכיוונים שונים
וכולם התחילו לצעוק. אני לא זוכר מה הם צעקו אבל הבנתי במפורש
את המילים "תן לו סטירה!", " תן לו סטירה!" . הבטתי על החתן
ונראה על פניו כי גם הוא חושב שאני צריך לתת לו סטירה ויאללה
בוא נמשיך לשחק.
אז הורדתי לו סטירה. כנראה שנלחצתי מכל המהומה מסביב כי אני
זוכר שבזמן שפגעתי בפרצוף שלו אני נהייתי אדום. ברגע הפגיעה
היה לי ברור שזה לא ייגמר טוב.
אבל היה מאוחר מדי - הילד כבר היה על הרצפה. תיקון קל - מרוב
שהוא נדבק לרצפה הוא נראה כבר כחלק ממנה.תבינו, אני לא אשם -
כפי שהבנתי את המשחק הייתי צריך להוריד לו סטירה, אני מאשים
את המהומה מסביב בכך שהילד כמעט איבד הכרה. מה שבטוח - למשך כ
חצי-דקה אף-אחד בחדר לא הוציא הגה מהפה. הם היו המומים , ואני
יותר מהם - איזה ילד חננה! קום ויאללה בוא נמשיך...
אבל כולם חשבו אחרת, והילד בראשם. לאחר שההלם הראשוני עבר, אמו
של החתן רצה אליו כדי להרימו מהרצפה ולנגב את שלולית
הדמעות/נזלת שהוא הזיל. יש לציין שתוך כדי היא הסתכלה עליי
וצעקה משהו - מצטער גברת על המבט הסתום שעל פני, אני באמת לא
מבין עברית. היא פשוט צעקה מהר מדי וחזק מדי בשביל ילד בן 10
שנמצא פחות משנה בארץ ועוד מבריז מאולפן. בכל מקרה, לאחר שהילד
יומולדת התרומם והלך לנגב את הדמעות, אני הפכתי לעניין המרכזי.
כל הכבוד ל בית-ספר שפרינצק "חולון" - כל שכבת ו' של אותה שנה
רצתה ללמד אותי עברית ולהסביר מה הבעיה בסיטואציה שנוצרה.
לצערי אף אחד מהם לא דיבר רוסית ולכן נתקלנו בקשיים. הלכתי
הצידה כדי לפחות לצאת פיזית ממרכז העניינים ואז בערך חצי-שעה
שמעתי את אותה מילה ב מאה קונוטאציות שונות -  "אסור".
חברים, טיפ קטן לכולכם - אף עולה חדש הנמצא שנה בארץ לא מכיר
את המילה "אסור". זה קשה להסביר למה מבלי להיכנס לפרטים אז
פשוט תאמינו לי שזה המצב. כנראה שהיה לי מבט מטומטם על הפנים
כי לאט-לאט הילדים מסביבי התפזרו,(ייתכן והעובדה שחתן האירוע
חזר עם שקית קרח על הפנים ולחי בגודל של כדורסל ובצבע של
עגבנייה בעונש) ונשאר איתי רק חבר אחד. לא זוכר את שמו , אבל
הוא לא וויתר. הוא היה נחוש בדעתו להאיר את עיניי ולהעביר לי
איזשהו מסר, לצערי הוא לא הפסיק להשתמש במילה "אסור" ואני לא
הפסקתי לענות "לא מבין".
עבר עוד כ חצי-שעה עד שעניינים נרגעו וכולם חזרו לחגוג. הילד
יומולדת חזר לחייך (אמנם קצת פחות כי הקרח הפריע, אבל בכל זאת)
, ההורים שלו זרקו לי מבטים של שנאה טהורה ואני הצלחתי ללמוד
מלה חדשה - "לא מותר"!! כנראה שלא ידעתם, אבל המשמעות של "לא
מותר" בקרב עולים חדשים זהה למשמעות של "אסור" בשפה העברית. לא
יודע איך הילד ההוא שישב לידי הצליח לחשוב על זה - אבל הוא
הצליח, המסר עבר ואני החכמתי. היום אני יודע שבנשיקה-סטירה
משחקים בן-בת  - מגיע להם על שדפקו איתי ככה...