העובדה שאת
נעלמת בין מילים,
נבלעת בהגייתן,
בולעת לשם אומרן.
האופן שבו
את מוזרה,
רק לצורך הקטנה
והאצלה
של מה שאת
ואינך נסוגה
לשורה של דימויים
שכבר אינם נוגעים בך.

הקציפה שבין שינייך
היא הדמעה שסירבת
שתתפרק מעינייך.
לכן זולגת עיקשת,
כמו מכחישתה,
בדרך האחורית
אל גאולתה היחידה.

הקמט שאת
כל כך מתאמצת להסתיר,
נראה בין גומות
המתפללות להסביר
ששיברונך הוא
כתובת על קיר
שעומד איתן,
לעת עתה.

בגבורתך שבויה דרכך,
בלכתך צנועה אל עקשנותך,
כלובך חנוק משאת הלילות.