השרוול המקופל של דניאלה התנועע במרץ.
עוד שתי צלחות מרק לבנות.
וספל קרמיקה אדום, שעליו כתובת מטושטשת.
ושתי כפיות כסף תאומות.
וצחצוח מהיר של הכיור באקונומיקה עד שילבין.

"אקונומיקה לא מלבינה."
"למה את מתכוונת?"
"זו אשליה אופטית."
"אולי לא מלבין, אבל מחטא."
"וזה גם לא בריא." התעקשתי. "כבר השתמשו בכלור בתור נשק
כימי."
"מתי?" דניאלה הסתובבה אלי, וטיפות של סבון כלים מדולל במים
זלגו ממרפק ידה השמאלית.
"באיזושהי מלחמת עולם, נראה לי שבמלחמת העולם הראשונה. מאז כבר
לא השתמשו בנשק כימי."
"את מדברת שטויות, את יודעת?"
"לא התכוונתי." אמרתי. "סתם, יש לי בזמן האחרון בעיות זיכרון.
אני גם מאבדת דברים, את החולצה האדומה מהברית של הבן של
שלומית, אני לא..."
"כדאי לך להשתמש בפטנט של אמא." אמרה דניאלה. "כדאי לך לזכור
רק את זה."
"את מה?"
"להפוך כוס. ככה מוצאים אבדות. פעם קראתי שיש לזה בסיס
פסיכולוגי, זו לא סתם אמונה טפלה."
"זה מסביר את הזיכרון המצוין שלך?" שאלתי.

אף פעם לא ראיתי אדם השוטף כלים כמו דניאלה, היא הופכת את הספל
ואת שתי הצלחות, והם מגירים מימיהם על השיש לפני שינוגבו
ויונחו בארון. אני, לעומת זאת, מניחה הכל על מתקן הייבוש או
במדיח ושוכחת מהם עד שאין לנו במה לאכול.

רצף של תמונות קצרות.
ספל שטוף שהונח הפוך סמוך לכיור.
זה קרה לאט.
ספל הפוך ששייט על בועת אוויר-מים.
כמו בהילוך איטי.
מרפק מטפטף וחסר זהירות.
כמו בסרט.
ספל קרמיקה אדום נהדף אל מעבר לשפת השיש.
לאט, לאט מדי תשלח דניאלה ידה אל הספל.

"להביא מטאטא? חבל, דווקא ספל חמוד."
"שטויות, זה רק ספל."

אחרי שרסיסי הספל השבור טואטאו, והכלים צוחצחו במגבת יבשה,
ודלתות הארון הוגפו, ושתינו בחשנו קפה מאוחר של שש לפנות ערב
בכפיות חד פעמיות בתוך כוסות חד פעמיות, כי למרות שעוד מעט
ארוחת ערב וסאגת המירוק תתחיל מחדש, דניאלה רוצה פסק זמן נטול
כלים בכיור. היא הציתה סיגריה חדשה בקצה הבוער עדיין של
הסיגריה המסתיימת ואמרה:
"אני שונאת את התקופה הזאת."
ועיניה התאדמו וקצה אפה דלף.
קודם קראה משהו עצוב בעיתון, ריאיון של ערב ערב-יום הזיכרון,
ובימים האלה של ספירת העומר המקוצרת, בין פסח ליום העצמאות,
דניאלה עוברת בעיניים עצומות את ימי הזיכרון ותרועות ההנפה
וההורדה לחצי התורן והצפירה ועוד צפירה ועוד אחת והתבהמות
ה"אחרי" וריחו של בשר הבהמות הנחרך ביום העצמאות, וכבר מזמן
הפסקנו להשוות מה איום יותר והתבצרנו כל אחת בעמדתה - אני
מחזיקה יותר מיום השואה, המגיח היישר מעבי היער, מתוך תנורם
המסויט של האחים גרים. התדירות הולכת, אמנם, ופוחתת עם השנים,
אך לפעמים עוד רודפים אותי הצללים בלילות, למרות שאין לי קשר
כלשהו. לעומת זאת, דניאלה, שלה דווקא יש קשר כלשהו, מצדדת בטכס
יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל, על במותיך חלל וכל זה. אני,
ביני לבין עצמי, ובמקביל לאמפתיה המטלטלת אותי כל שנה מחדש, לא
יכולה להימנע מלחשוב עליו כעל אוד עשן ממדורות התופת של פולחן
המולך.  
אחרי כל זה נכנסו הביתה תאומות בנות תשע, שחזרו מחוג קרמיקה,
שתיהן עם יצירה אחת משותפת, מפותלת ולא ברורה, כולה עיניים
וזרועות, ודניאלה ואני עלצנו לתוך חיבוקיה של נעמה ונשיקותיה
של מעין ועוד מעט ארוחת ערב, אז קדימה, בננות, למקלחות.

ממעין ונעמה נודף עדיין ריח תינוקי של חלב ובננות ובמבה, ולריח
הזה אני  מתגעגעת נורא, כי בנותיי שלי כבר מותירות אחריהן שובל
של ריח נעורים, אבל דניאלה עוד משכשכת בתוך האושר החלבי.

אחת עשרה שנים עברו על דניאלה וגדי עד אשר נולדו התאומות, וכבר
היו מבוססים כלכלית. שתי כפיות הכסף שנשטפו רק לפני שעה קלה,
כלל אינן מטפורה, אלא מתנה אמיתית שקיבלו נעמה ומעין עם
היוולדן.
 
"בנות זה אושר." דניאלה אומרת ומפוררת זיתים לפיסות קטנות
וחותכת גמבה ורוצעת את הגזר לרצועות דקות וארוכות. "אני שמחה
שאין לי בנים".
"נכון." אני אומרת, אבל לא יכולה להימנע מלהרהר בחצי לב בבמות
של עבודה זרה ובבנים ובנות המועברים באש.
אני קוטמת במומחיות את חלקן התחתון של שתי ביצים קשות ומדביקה
להן במיונז עיני זיתים ופה גמבה אדום ופעור וזרועות גזר, כי
ככה דניאלה ואני אהבנו כשהיינו קטנות: לא סתם ביצה קשה, קלופה
ומתגלגלת, אלא "ביצים מחייכות" הניצבות איתן על בסיסן הקטום,
מתוך הספר "ילדים מבשלים" של רות סירקיס.
ככה, דרך נעמה ומעין, כשהספר פתוח לצידנו, כאילו היה זה מתכון
מסובך, אנחנו משחזרות את ילדותנו המתרחקת, את ארוחות שבת
בבוקר, שבהן ניצבו ארבע ביצים מחייכות על ארבע צלחות, אחת
לאבא, אחת לאמא, אחת לדניאלה ואחת לי, ואת אמא שלנו, שלמרות
שבעצמה קנתה לנו את הספר, דעתה לא היתה נוחה מטיפות המיונז
שנמרחו על השולחן ומקליפות הביצים שנזרעו פה ושם על הרצפה
השטופה ומזרועות הגזר שהושטו אליה ומחיוך הגמבה העקום והמבהיל
של פסילי הביצים. הם הביטו אליה מתוך הצלחת בעיני זיתים
כפתוריות ונטולות הבעה, ואמא היתה מצמידה כפות ידיים ומשתחווה
אליהם בחיוך ואחר כך מתיישבת ליד צלחתה ומתחילה בכרסום מהיר של
הגזר, הזיתים והגמבה וכך מפשיטה מפסל הביצה את חיוכו ומבטו
וזרועותיו, ואבא היה לוחש לנו בסוד: "עובדות אלילים קטנות שלי,
בואו נאכל מהר, אמא לא יכולה לסבול ביצים שמסתכלות עליה."

"נכון." אני אומרת ולעולם אינני מזכירה את ההפלה של דניאלה,
שנקבעה לערב יום הזיכרון לפני תשע עשרה שנה פחות יום. גדי היה
פצוע קשה כל כך, והכל ניצב על כרעי תרנגולת. איש לא יכול היה
לסרב לכמעט-אלמנת-צה"ל צעירה כל כך, שלא היתה מסוגלת לשאת את
בחילות הבוקר, כשהיא מתעוררת במחלקה, שם ישנה על מיטה מתקפלת
כדי לסעוד את בעלה, ו"אני שונאת את הביטוי הזה, הוא נשמע כמו
הסעודה האחרונה."
איש גם לא יכול היה להבטיח לה דבר, ואמנם, שנים ארוכות וחשוכות
ילדים המתינו לגדי ודניאלה אחר כך, שנים שבהן הוצבו על שולחנם
צלחת לגדי וצלחת לדניאלה, שנים של טיפולים ממושכים שהניבו
לבסוף, כפי שקורה לעתים בטיפולים כאלה, שניים במחיר אחד.

"נכון." אני אומרת ותוהה כתמיד מה היה מינו של העובר שהופל ומה
היה עשוי להיות שמו.
אחר כך דניאלה עולה לקומה השנייה, להוציא את הבנות מן המקלחת,
ואני ממהרת לנקות את השולחן ולסדר עליו צלחות וביצים מחייכות
וסכו"ם וכוסות וסוגרת את הספר הפתוח "ילדים מבשלים" ומוציאה
מבין דפיו את הסימנייה המאולתרת שתחבה דניאלה לתוכו, עמוד
עיתון ובו ריאיון עם אותה אם אומללה, שריגש את דניאלה עד
דמעות:

"...וכוס הקפה הראשונה שייכת לו.
"בבוקר אני תמיד שותה קפה מתוך כוס הדמעות שלי, ספל אדום,
שהחניכים שלו נתנו לו במחנה קיץ בסוף השמינית. אני שוטפת אותו
ביד, כי הם כתבו את ההקדשה ביד, בצבע מיוחד לזכוכית, אבל לא
כזה שיחזיק מעמד. מדיח הכלים עלול למחוק אותה.

.           לתומר הראשג"ד התותח          
.           שפשוף קליל ונעים            
.           וטיפוס מהיר בסולם הדרגות          
.           מחניכי גדוד להב.

"אתה יודע, לפעמים אני חושבת שלו עמדו בפני שתי אפשרויות,
האחת לבחור שלא ללדת את תומר ולא לדעת לעולם את טעמו של השכול,
ואפשרות שנייה של בחירה בחיים עם תומר למשך תשע עשרה שנה בלבד,
הייתי..."