היה היה כלב הוגה דעות שגר בכפר קטן שכוח אל, במלונה הכי
מעופשת בכפר, לצד הבתים הכי ישנים בכפר. הוא הביט מהחלון הכי
קטן ומלוכלך בכפר, ושכב על אותה השמיכה הכי מסריחה בכפר, במשך
שנים שלמות.
ולכלב הייתה ידידת נפש אחת. מכרה, שכנה, עגבניה עקרת בית, והם
היו החברים הטובים והיחידים אחד של השני.
למרות הרקע השונה ממנו באו, הוא נולד בהרי סיביר ושימש ככלב
שמירה למשפחת אצולה, היא גדלה שבעה חודשים בגינה האחורית של
משפחת אולגשטיין וניצלה מריקבון ע''י הבת הקטנה, שהעגבניה
אפילו לא ידעה את שמה.

והם היו החברים הטובים ביותר שהם יכלו לבקש אי פעם.

היו נפגשים, הכלב הוגה הדעות והעגבניה עקרת הבית, מדי יום
ביומו, כמעט באותה השעה. לא היו להם נושאי שיחה רבים (לך תמצא
המשותף בין כלב לעגבניה) לכן היו מעבירים את רוב הזמן בשירה
ובדקלום מן היוצרים האהובים עליהם, היא ציטטה לו ממבחר שירי
ביאליק והוא שר לה מאוצרות לד זפלין ולפעמים קינח באריק
איינשטין, אף פעם לא סיפר למה דווקא הם, אף פעם לא הסבירה למה
דווקא הוא, וכך הם העבירו את החיים יום אחר יום.
שנה אחר שנה.
פעם בחודש, מעבר לפגישות הרגילות, היו נפגשים להתלונן על חיי
הכפר העלובים, העגבניה קיטרה על הבית המכוער ועל השטיח המסריח
שיש בכניסה לביתה, הכלב הינהן ומיד אחריה סיפר על הריח הנוראי
במלונה שלו ועל העכבר הארור שגונב מלחמו כבר מספר שבועות
רצופים, והם בכו והינהנו, הינהנו ובכו על חייהם נטולי המשמעות,
על קור הכלבים ועל הרעב, על הסירחון ועל השיטפון שהיה שילשום
אצל משפחת סוצוויג הקמצנים.
ולעיתים, יכלו לשכוח את החברות שנרקמה ביניהם עם חלוף השנים,
את הידידות ארוכת הטווח שנוצרה ביניהם בין כל בכי ותלונה על מר
גורלם, בין כותלי הכפר העלוב מאין כמוהו.
פעם סיפר הכלב לעגבניה על המלונה המושלמת בה יגור כשחייו יהפכו
למאושרים, העגבניה לא האמינה בדיבורי הסרק שיצאו מפי הכלב ובכל
זאת הנהנה וחייכה, טפחה על שכמו של חברה הכלב ומילמלה מילים לא
מובנות שגם הכלב התקשה להבין.

כך עברו השנים ולא שונה בהן דבר, הכלב נשאר הכלב והעגבניה
נשארה העגבניה, כל יום ביומו אחר הצהריים לד זפלין וחיים נחמן
ביאליק, תלונות וקיטורים ולא פעם עלה שוב חלומו של הכלב על
המלונה הדורת היהלומים והכרית החדשה עלייה ישן ביום בו יזכה
להיות מאושר, אותם ההנהונים ואותו הבכי, כלום לא השתנה וכלום
לא התיימר להשתנות, כך העבירו את חייהם הכלב והעגבניה, מבחירה
בלבד.

יום אחד הגיע הכלב לפגוש את חברתו העגבניה לעוד מפגש שיחות
נטול משמעות, לעוד טפיחה בלי שום כוונה על השכם ולעוד הנהון
מרחם למשמע הפרעושים שלא עוזבים את הכלב לרגע, במקום העגבניה
עקרת הבית נחה לה לצד המדרכה קופסת קטשופ עצובה, אדומה
ומתייפחת על מותה (שהיה טרגי מאוד).

לכלב לקח שלושה ימים לעכל את הריקנות ולהבין שאיבד את ידידתו
היחידה,
ארז את חפציו והחל לנדוד למלונה אחרת, למקום אחר, לאושר אחר.