הכל התחיל כששמעתי ממקור יודע דבר על הופעה של פרינס בארץ.
בעצם, הכל התחיל כשהבנתי סופית שאני אוהב את פרינס והפסקתי
להתבייש בזה. אני חושב שזה קרה בעקבות יציאת הדיסק החדש שלו
והשמעת קטעים נבחרים ממנו ברדיו, Planet Earth, אני חושב.

אולי מידע זה יערער את אותם קוראים שמכירים אותי באופן אישי אך
לא אתן לזה להפריע לי בלשתף אותכם בחוויה המשונה שעברתי באותו
ערב, נכון!

-בהחלט!!

אז הנה אני, יושב מול המחשב ולפתע צצה לי תיבת איסיקיו מאיזה
יהודי המכנה עצמו 'ירושלים'. הקשר שלי עם ירושלים סבב סביב
פרינס מהרגע הראשון, את ירושלים הכרתי, למען האמת, דרך פורום
מעריצים של פרינס ומאז הוא דואג לשלוח לי קישורים לאתרי
אינטרנט או לכתבות בנושאי פרינס וסביבתו:

'הלו Stk, מה העיניינים. שמעת על ההופעה הערב, אני מקווה שיש
לך כרטיסים כי לי אין, רק היום נודע לי על המופע, אתה מאמין?
בחיאט אמא שלך Stk! תגיד לי בבקשה שיש לך כרטיס עודף!'

'מה? הופעה? אתה רציני?' (Stk הוא הכינוי שלי באיסיקיו)

'רציני בעבועה בועה'

'איפה ההופעה?'

'בירושלים, איפה שהוא בתלפיות.'

'אין סיכוי!'

'קבל: -----' פה הוא שלח לי לינק לאתר הראשמי של פרינס, ההוכחה
הסופית.


אני רוצה שתבינו דבר אחד: באותה תקופה הייתי עובד שמונה שעות
כל יום בחנות כושלת לכלי כתיבה וחיי היו נטולי ריגושים, אפשר
להגיד שהייתי משועמם... אבל לפי דעתי יותר נכון להגיד שהייתי
כבול, כבול לתוך שיגרה (וגם משועמם). היום למשל היה יום כל כך
מיגע בחנות עד ששיחה הזויה עלתה ביני לבין המוכר השני:

"אתה לא תאמין מה שלחו לי אתמול בדואר." הוא פתח.

"מה?"

"עצומה למען המתות חסד, הם ביקשו שאכנס לאינטרנט לחתום על
העצומה."

"נו... ועשית את זה?"

"מה נראה לך, מה פתאום!"

"למה לא?" התפלאתי. "אני דווקא חושב שזה נושא חשוב מאוד."

"מה, אתה היית חותם?"

"בטח! יש אלפי אנשים שסתם סובלים כל יום שעובר, לא יכולים לצאת
מהמיטה. וכל זה רק כדי שאולי למחרת הם יצליחו להתעורר בבוקר,
ושוב פעם אותו סבל."

"חחח..." הוא צחק על הישירות שלי. "על מה אתה מדבר? למה, לי
אתה חושב יש איזה מטרה נעלה לחיות בשבילה?" אמר בנימה צינית.

"אז למה אתה חי?"

"אתה הורג אותי," הוא שוב צחק, "לא תמיד צריך שיהיה משמעות
לכול דבר. אז מה, להתאבד? בשום אופן!"

"למה לא? אני לא מבין מה לא בסדר בלעזור למישהו שרוצה להתאבד,
לפעמים אנשים פשוט רוצים למות, מה רע בזה?"

"טוב, לא משנה. בכל מקרה אני לא יודע להפעיל את המחשב של
הילדים, ועוד אינטרנט... פחחח."


לכן, אתם בטח כבר מבינים למה שכשליבי החל לפעום מהתרגשות (לאחר
חצי שנה בערך שזה לא קרה) התלבשתי מהר וסידרתי את השיער, אכלתי
פרוסת לחם עם ריבה ויצאתי עם סמי לכיוון מרכז העיר, בתקווה
שיקרה נס ויפלו לידינו כרטיסים למופע האגדי.

ירושלים בשעות הערב תמיד מעבירה בי מין תחושת קלילות משונה
כזו, ממש כאילו השרירים ברגלים הופכים לבלונים וכל תפעול שלהם
צורך כוח מינימלי המעביר מין תחושת דגדוג כזו במעלה האגן
והחזה, האוויר היה צלול, כאילו עודף חמצן. ירדתי עם סמי לתחנת
האוטובוס וחיכינו שנינו, מלאי ציפייה לקו 6 שיסיע אותנו למרכז
העיר, שם ניקח קו 21 לתלפיות.

סמי ואני לא הוצאנו מילה מהפה עד שהגיע האוטובוס, סמי התיישב
במושב מאחורי הנהג (מין הרגל משונה שתמיד היה לו) ואני המשכתי
לחפש מקום אטרקטיבי יותר בחלקו האחורי של האוטובוס הכפול. כל
המושבים היו תפוסים ולצערי הייתי חייב להתפשר על הספסל האחורי
ביותר.

מולי ישבו זוג נערות פרחות ומולם ישבה בחורה עם שרשרת שחדרה לה
לתוך הצוואר ויצאה כעבור חמישה סנטימטרים. זאת לא בדיחה או
אפיזודה סוריאליסטית, זה באמת קרה:

שתי הפרחות הגניבו בי מבט בוחן, כל אחת בתורה, ואמרו משהו
בנוגע לשיער שלי ואיזה מזל שהן לא יושבות לידי. אותן נערות
נראו סטריאוטיפיות למדי, עם שיער מגוהץ ומגוון ולבוש חושפני
וצמוד, כאילו יצאו מתוך ערוץ אם.טי.וי מצרי. בכול אופן, חוץ
מלדבר על השיער שלי הן דיברו ללא הפסקה על הבחורה עם הפירסינג
המוזר. הבחורה עצמה נראתה עסוקה בלהקשיב למוסיקה באוזניות,
אני, למען האמת, הייתי עסוק בפנטסיות על המופע ההיסטורי ועל
הדרכים להשיג כרטיסים, אני בטוח שכל הכרטיסים נמכרו מראש לפני
איזה חודשיים, אין שום סיכוי להיכנס, אלא אם כן נקנה כרטיס
במחיר מטורף.... לא, זה ללא ספק הולך להיות ערב מלא אכזבות.

"וואי, תראי" לחשה הפרחה השמאלית (שללא ספק הייתה הנקבה
הדומיננטית בחבורה) "חולת נפש, אני אומרת לך. יש אנשים
מזוכיסטים בעולם."

"כן, ש..." ענתה לה חברתה, "פירסינג בלשון אני עוד מבינה אבל
זה?"

"ראית את כל הפירסינגים שיש לה על היד? ממש גועל נפש, איזה
חולה, אני אומרת לך, בובה, צריך לאשפז אנשים כאלו."

אתם יכולים לדמיין לאן שיחה שכזו מתפתחת, לא יותר מידי רחוק.
אבל הדבר שבהחלט משך את תשומת ליבי הייתה העובדה שהשתיים דיברו
על הבחורה עם הפירסינגים כאילו הן רואות סדרה בטלויזיה ומדברות
על הדמויות שעל המסך, לאט לאט קולן התגבר וההערות נהיו יותר
ויותר ביקורתיות ורעות.

אני, כמו הבנות, הייתי בטוח שהיא לא שומעת מילה וגם אני הייתי
עסוק (כשרוחי התפנתה מחלומות בהקיץ על פרינס) בלנסות ולפענח את
נפשה המסתורית של נערת הפירסינג, מבטי הציץ ונסוג לסירוגין
מצווארה המחורר ומהשרשרת שהייתה תלויה ממנו, לרגע נראה שכואב
לה שם והיא נגעה באזור החורים, מכווצת את העור עד ששני החורים
כמעט נשקו זה לזה, העפתי את מבטי לחלון, לא יכולתי יותר. עכשיו
הבנתי איך קודחים מנהרה בצוואר של מישהו ומשחילים דרכה שרשרת,
רק דבר אחד עוד לא הבנתי, איך העורקים שעולים לה למוח לא נפגעו
מזה?

מאותו רגע התנהגותן של הבנות הפרחות נהייתה גסה יותר, הפרחה
הדומיננטית הרגישה חופשייה יותר וניסתה לגעת ליושבת מולה
בפירסינג, תוך כדי היא העירה הערות שלא במקום והסתכלה מקרוב על
שאר המתכות שבצבצו מגופה של הנערה. היא אפילו התחילה דיון עם
כמה גברים דתיים, על כמה שיש אנשים חולים בעולם, ואיזה מגעילים
הפירסינגים האלו. מפתיע שאותם גברים דתיים הסכימו איתה בחוסר
הטאקט שלה ולאט לאט התגבשה קבוצה בתוך האוטובוס שהייתה עסוקה
בלהעביר ביקורת על אותה נערה מסכנה.

הפרחה הדומיננטית הייתה מרוצה מהקולות שאספה לצידה והתכופפה אל
עבר נערת הפירסינג, היא הסתכלה מקרוב והושיטה יד לגעת בצווארה.
כולם הסתכלו עליה מתקרבת לאיטה אל עבר הצוואר.

"וואי, יש אנשים מזוכיסטים בעולם..." אמרה בקול גדול.

אני, כאילו התעוררתי לגוף אחר אמרתי בנונשלנטיות מרוחקת:
"כולנו מזוכיסטים!" יושבי האוטובוס הסתכלו עלי בסלידה, "מה!?"
פניתי לגבר הדתי שישב ממול, "אתה לא מזוכיסט?" הוא הסתכל עלי
המום והניד את ראשו בשלילה.

הפרחה הדומיננטית חייכה והתקרבה קרוב יותר לנערה שהסתובבה לפתע
בעצבים שאני פשוט לא יודע איך לתאר לכם והורידה לה סטירה
מצלצלת. היא זרקה עלי מבט חייתי ופנתה אל הפרחה הדומיננטית
בצרחות רמות:

"די כבר! תסתמי את הפה שלך!"

"שאני אסתום את הפה שלי," תקפה חזרה לאחר שלוש שניות של
התאוששות

"תראי את עצמך, איך את נראית. יא מזוכיסטית."

"די, תסתמי כבר, חפרת מספיק! עכשיו די, שקט. מה את מתערבת
בעניינים שלא שלך?"

"מה קרה? יש לך איזה בעיה, אני פסיכולוגית אני יכולה לעזור לך,
את מזוכיסטית או משהו?"

"אם היית פסיכולוגית לא היית צריכה לשאול אם יש לי בעיה, היית
מבינה לבד. ואם את רוצה לדעת דברים על מזוכיסטים תפתחי את
האינטרנט."

"לפתוח את האינטרנט? למה מה קרה? איפה אמא שלך, היא יודעת איך
את נראית?"

"לא! אין לי אמא, למה את חושבת, שאם הייתה לי אמא הייתי נראית
ככה? תגידי תודה שיש לך אמא."

"אם הייתי אמא שלך מזמן הייתי הורגת אותך."

"לכי תזדייני! מה את מתעסקת בחיים שלא שלך? תסתמי ת'פה ותחזרי
למקום שלך!"

באותו רגע אזרתי אומץ והתערבתי, ניסיתי להפריד ביניהן, ניסיתי
למשוך את הפרחה הצווחנית חזרה לכיסאה, ולשכנע אותן להירגע
ולשכוח מהעניין. הדבר היחיד באותו רגע שממש הפריע לי היה
שקיבלתי פתאום תשומת לב מכל יושבי האוטובוס. מבטם שידר לי מן
מסר סמוי על תפקידי, היה ברור שהם תולים בי את תקוותיהם לפתרון
המריבה הגדולה.

"די נגמר," פניתי אל הפרחה, "תפסיקי כבר ותירגעי."

חייכתי אל נערת הפירסינג.

"מה אתה מתערב?" צעקה אלי הפרחה.

"למה שלא יתערב?" צעקה עליה הנערה. הופתעתי, היא רוצה שאתערב?

"תראו איך אתן מתנהגות, למה שלא אתערב, יאללה, בנות זה מספיק
להיום."

אך כול ניסיונותיי היו לשווא, הבנות המשיכו לריב ולעשות מהומה
באוטובוס. עד מהרה הגיע האוטובוס לתחנה בה ירדתי, בדרך אמרתי
לבנות שהגיע הזמן לעשות 'שולם' והפרחה עשתה לי סימן של
'משוגעת' אני בתגובה אמרתי לה: "כולנו כאלו."

את סמי פגשתי ברחבת תחנות האוטובוסים מול התחנה המרכזית, הלכנו
לתחנה של קו 21 ובדרך סיפרתי לו את כל מה שקרה.

"מה? אולי היא באמת צריכה עזרה..." אמר סמי.

"לא נראה לי, היא לא נראתה מסוממת או משהו, אולי קצת פסיכית
אבל לא רציני."

"ואתה לא הגנת עליה?"

"האמת, לא מספיק, ברור שהיא הייתה הנפגעת, אני הייתי יותר
ניטרלי לא בחרתי בשום צד, ניסיתי להרגיע אותן. אולי בעצם הייתי
צריך לתקוף את הפרחה הזו, להגיד לה שלא תדחוף את האף שלה לחיים
של אחרים כמו שהיא עושה כל פעם שהיא רואה איזה טלנובלה. אבל
אתה יודע מה אמרתי לה?"

"מה?"

"כל מה שיצא לי מהפה זה ש'כולנו כאלו'. אתה מבין?"

"לא... לא כול כך?"

"גם אני לא, אני לא יודע למה אמרתי את זה, סתם זה נפלט לי כל
משפט שני."

"אז אולי גם אתה מזוכיסט."

צחקתי, האוטובוס הגיע והפעם התיישבתי עם סמי מאחורי הנהג.
במהרה שכחנו את כל המקרה והחלפנו פאזה למופע של פרינס. קלטנו
פתאום שאנחנו לגמרי לא לבושים בהתאם, שנינו עם ג'ינס כחול רגיל
וטי שיירט חלקה. חשבנו מה לעשות כשנגיע לשם, איך נכנס? שנינו
פסימיים, מציאותיים כנראה.

כשהגענו לתלפיות חיפשנו את ההנגר בו אמור להיות המופע, בשום
מקום לא נראו סימנים יוצאי דופן, לא היה עומס של מכוניות ולא
נשמע רעש חזק משום כיוון.

"אני לא מאמין שלא התפרצת על הפרחה החצופה הזו!"

"חאלס סמי, עבר כבר! תן לנשום... אני חושב שצריך לפנות ברחוב
הבא."

לבסוף סמי נרגע קצת והגענו לכתובת, בהתחלה פקפקנו כי המקום
נראה יחסית עלוב ונטוש, לא היה תור בכניסה וגם לא הייתה קופת
כרטיסים, ניגשנו לאט אל עבר הסלקטור הבריון שלבש משקפי שמש
וחליפה מחויטת, הוא ביקש לראות תעודת זהות. הוצאתי מכיסי את
הארנק וממנו את התעודה, הוא הציץ בה לשנייה והכניס אותנו לאולם
בלי לשאול שאלות.

לאט לאט התגבשו צלילים באוזני ויצרו מנגינה מעורפלת, עברנו
במסדרון חשוך מכוסה וילונות אדומים כבדים. סמי היה נרגש עד
שכמעט שמעתי את דפיקות ליבו. גרם מדרגות קיבל את פנינו בסוף
המסדרון ולאחריו כבר היינו בתוך האולם הגדול.

ברור היה שההופעה עוד לא התחילה. ראשית, מספר האנשים באולם לא
עלה על מאה. שנית, ברקע נשמעו שירים עמומים של ג'וני מיצ'ל
ושלישית, האווירה הייתה פשוט משונה עד שהתחלתי ממש לפקפק בכל
אמינות המופע הזה.

אני וסמי הסתובבנו קצת באולם, גילינו שהוא מחולק לשניים. חלק
תחתון: הבמה ורחבת הקהל. וחלק עליון: יציע לקהל ובאר משקאות.
עלינו לחלק העליון שברקע נשמע השיר "big yelow taxy" כאילו
ממקום אחר, שקט מאוד עם דגש מוגזם על הבאס. בחלקו העליון של
האולם ישבו מספר אורחים לבושים לתפארת, עם כובעים ססגוניים,
איפור אלגנטי וארשת פנים חצי ביקורתית חצי ענוגה. הם הסתכלו
עלינו בגיחוך.

ניגשנו לבאר, הבאר-מן היה גבר אפרו-אמריקאי חסון ונאה עם פנים
מבריקות ונפוחות כשל תינוק, הוא לבש משקפי שמש עם מסגרת סגולה
וחיוך מקסים קישט את לחייו. התאורה בבאר הייתה צבעונית אך לא
מסנוורת. ישבתי עם סמי על הבאר והזמנו וודקה רד-בול (משום
ששנינו כבר היינו קצת עייפים).

ישבנו על הבאר עד שסימנו את המשקאות, בינתיים האולם התמלא בעוד
קצת אנשים, אך עדיין נשאר מרווח מאוד. ככול שנכנסו יותר אנשים
ככה הרגשתי פחות שייך, כולם היו לבושים בהתאם, עם החליפות
האלגנטיות ומשקפי השמש הססגוניים שלהם. הרגשתי קצת חשוף,
ילדותי. המופע עמד להתחיל.

סמי ואני ניגשנו לקדמת היציע לראות את תחילת המופע. סמי היה
נרגש מאוד וכול הזמן ניסה להבין מחדש שהוא במופע האגדי הזה,
כאילו עד עכשיו הכול היה סתם, חלום. האורות עומעמו והמתח גבר,
שקט נפל על האולם ורק קולות התרגשות נשמעו באוויר.

לפתע נשמע הצליל הראשון, כמו פריטה על מיתר פתוח בגיטרה
חשמלית, האורות הודלקו וחשפו את פרינס ולהקתו. בפנים הבמה ישב
המתופף, מוסתר מאחורי המערכת תופים הכי גדולה שראיתי מימיי,
בצד שמאל עמד נגן הבאס ונגן הסקסופון, ומצד ימין עמדו מספר
זמרות ליווי והקלידן. כולם אפרו-אמריקיים.

פרינס עמד במרכז הבמה, נמוך קומה, ספק גבר ספק אישה, עם שיער
מדורג ועגילים טבעתיים גדולים, כאילו בא מכוכב אחר אך בכול זאת
שייך. כן, הוא אחד משלנו, יפה ועדין כדוגמנית צמרת אך קשוח
ככורה פחם. על כתפיו הייתה תלויה גיטרת סמל האהבה הסגולה שלו,
מונחת בעדינות על מפשעתו. הוא לבש טי-שיירט שחורה ומכנסי עור
צמודים, מעליו נשפכו הזרקורים באור סגול וטורקיז ועשן מלאכותי
עירפל את כל התמונה ואיחד אותה לתצוגת הראווה המדהימה ביותר
שנראתה בארץ אי פעם.

פרינס פתח עם גרסה שקטה ורגועה ללהיט הגדול "גשם סגול" שהקפיץ
את הקהל. למען האמת, קולות הקהל גברו על קולות ההופעה ובקושי
הצלחתי לעקוב אחרי השיר, אני וסמי נשארנו ביציע עד השיר השלישי
ואז סמי החליט שהוא חייב לרדת ולהתקרב לבמה. האמת, אם לא הייתי
מבואס מכל היום הזה אולי גם אני הייתי יורד למטה, כול השירים
שבוצעו היו חלשים מאוד, כאילו ההגברה לא עבדה. בשלב כל שהוא גם
שארית הקהל הבינה את זה וקולותיהם נחלשו כדי להקשיב למופע.

"what's up on planet earth?" שאל פרינס בנימה עדינה ומתפתה
לאחר מספר שירים שקטים, הקהל השתגע וניסה למצוא תשובה מספקת
לצעוק בחזרה. אני בספק אם מישהו הצליח. לאחר שתי דקות ארוכות
של שקט פתחה הלהקה שוב, הפעם עם קטעים מהאלבום החדש.

חזרתי לשבת על הבאר, נשארתי כמעט לבדי ביציעה, הבאר-מן ניגש
אלי מחייך ונרגש:

"what's your problem man?"

"לא יודע..." עניתי, "נראה שאין לי כול כך מצב רוח היום."

"...I like those kind of shows, very smooth, very gentle"

"תביא עוד צ'יסר, לא משנה מה." קטעתי אותו בכוונה.

הבאר-מן החליק לעברי שני צ'יסרים של ויסקי וקרץ מאחורי משקפי
השמש הסגולים שלו. צ'יסר אחד בשבילי ואחד בשביל נערת הפירסינג
שהתיישבה לידי.

"היי..." אמרתי בפליאה, "זו את, לא!?"

"אני ולא אחרת." אמרה בחוסר שקט. פניה נראו עצובות ומבואסות
יותר משלי, הרגשתי בנוח.

חיכינו מספר שניות ושתינו מהצ'יסרים. רציתי לפתוח בשיחה אבל כל
רעיון לשיחה נראה לי יותר ויותר גרוע. היא ללא ספק סקרנה אותי
הילדה הזו.

"אז מה, את אוהבת את פרינס?"

היא לא ענתה, ולא בגלל שהמוסיקה הייתה רועשת, להפך, ככול
שהתקדמה ההופעה ככה היא נשמעה יותר רחוקה ועמומה. שמתי לב
שרגלה של נערת הפירסינג רועדת, היא זקרה משפט לאוויר על שהיא
חייבת לצאת לעשן, הצטרפתי אליה.

ירדנו לקומה הראשונה, רוב הקהל (מאתים איש לכול היותר) הצטופף
בקדמת הבמה, כאילו מקריבים את עצמם כדי לשמוע את הצלילים
הענוגים בווליום נורמאלי. יצאנו מהאולם בלי להיתקל באף אחד,
עברנו את המסדרון הארוך ויצאנו לאוויר הצח של אזור התעשייה
תלפיות. נערת הפירסינג התיישבה על שפת המדרכה ואני לידה, שומר
על דיסטנס.

"לא תודה, אני לא מעשן." אמרתי לאחר שהדליקה את הסיגריה שלה
ושאלה מתוך נימוס אם אני רוצה אחת.

"רציתי להגיד לך תודה." אמרה לאחר שאיפה או שתיים.

"על מה?"

"על מה שקרה קודם לכן... באוטובוס."

שתקנו.

מרחוק נשבה רוח חמימה, מערבלת באוויר חלקיקים לבנים קטנים, לא
ממש ברור מה הם או מה מקורם.

"יפה, לא!?" שאלתי.

"מה זה?"

"לא יודע, נראה לי שזו פריחה של איזה עץ."

"עצים? בתלפיות?" היא צחקקה קצת, פניה חזרו במהרה לעצב.

החלקיקים מילאו את האוויר, לאט לאט הם גדלו עד שנראו כמו פתיתי
שלג. הצלחתי לתפוס אחד מהם על הכביש עם הנעל שלי, לקחתי אותו
בידי, הוא נראה כמו גוש אבק, צמר גפן או ספוג אוורירי במיוחד.
נערת הפירסינג הסתכלה עלי בביקורתיות.

"אולי מישהו מנקה את הארובה?" הצעתי. היא חייכה קצת. זה בהחלט
היה מחזה יפה.

"אז... מה הבעיה שלך?" שאלתי, והתחרטתי.

"מה?" היא הסתכלה עלי המומה.

"באוטובוס, אמרת שיש לך בעיה. את לא זוכרת?"

"כן, אמרתי את זה רק כדי שהיא תשתוק!" היא הסתכלה עלי בכעס
מה.

"זה לא נשמע לי כמו משפט שיכול להשתיק מישהו."

"אתה רוצה לדעת מה הבעיה שלי?" שאלה בעצבים.

"אני מצטער, לא רציתי להרגיז אותך." התביישתי, "פשוט חשבתי
שאולי זה משהו שאת רוצה לדבר עליו."

"איך הגעת למסקנה הזו?"

"הילדה באוטובוס אמרה שהיא פסיכולוגית." שנינו חייכנו, היא
באיפוק. "ואת אמרת לה..."

"כן, אני יודעת. בסדר, אני אגיד לך מה הבעיה שלי..."

"לכול אחד יש בעיה." אמרתי כדי להרגיע את הרוחות.

"כן, כמו שכולנו מזוכיסטים!" השיבה. צחקתי, גם היא.

"אז מה הבעיה שלך?" שאלה אותי במבט סקרן.

"אני? שום דבר רציני, אני כולה סובל מ PTSD שמתבטא כ DID."

"מה?" היא צחקה והדליקה סיגריה חדשה.

"אני לא סגור על זה, נראה לי שזה קשור בילדות קשה ודמיון
מפותח."

"מי אמר לך את זה?"

"רופא שלי."

"מה, פסיכיאטר?"

"כן, אפשר להגיד."

"זה בסדר." היא שאפה עמוקות מהסיגריה. "לכולנו הייתה ילדות
קשה. חלקנו הופכים למזוכיסטים וחלקנו סתם דיכאוניים. תגיד תודה
שלפחות קיבלת דמיון."

"זה לא נחמד כמו שאת חושבת... תגידי תודה שלפחות אין לך אמא."
אלוהים אדירים! למה אמרתי את זה?

"מה?" שאלה בכעס.

"אני מצטער, לא התכוונתי."

שתקנו לקצת יותר זמן מהפעם הקודמת, היא עישנה, אני הסתכלתי על
ה'שלג' המוזר.

"אז מה, אתה לוקח תרופות או משהו?" אמרה בשקט.

"רק תרופות הרגעה כשהדמיון שלי בוגד בי."

היא הסתכלה עלי במן מבט של 'מקרה אבוד הילד הזה'.

"אני לוקחת רק תרופות משכחות כאבים."

"כן, אני יכול להבין למה." הסתכלתי על הפירסינגים הרבים שלה.
"כמה כאלו יש לך?"

"50 בערך. את זה עשיתי אתמול." היא הצביעה על השרשרת
שבצווארה.

"וואי, זה בהחלט אחד הדברים היותר פרובוקטיביים שראיתי."

היא גיחכה.

"רגע, אם את מזוכיסטית למה את לוקחת משכחי כאבים?"

"מי אמר שאני מזוכיסטית?" היא חייכה.

"אז מה הבעיה שלך? עוד לא אמרת לי."

"בוא, ניכנס. מתחשק לי לשתות עוד קצת." היא כיבתה את הסיגריה
וקמה בזריזות על רגליה, אני קמתי לאט יותר.

אותה תחושה נעימה זרמה שוב בשרירי רגליי, אותו חמצן רווי דיגדג
את ראותי, ולאחר שעברה הסחרחורת מהקימה הצלחתי לראות בבירור את
סופת השלגים המוזרה מכסה את שיכוני שכונת תלפיות. שלטי ניאון
רבים בהקו על רקע המבנים, הכבישים היו ריקים, ונערת הפירסינג
עמדה מולי מחייכת כאילו קוראת את מחשבותיי. נכנסנו חזרה לאולם
והתיישבנו על הבאר.

אני כבר הייתי מבושם למדי ולא שתיתי אך היא לעומת זאת ינקה את
האלכוהול כאילו לא שתתה מעולם.

"אז לא ענית לי." התעקשתי. "את אוהבת את פרינס?"

"מה? לא!" צחקה בכאילו. "וגם אם כן, שאלו יהיו הצרות שלי."

"what's your problem man?" שאל הבאר-מן את נערת הפירסינג לאחר
שהגיש לה עוד כמה כוסות מלאות.

היא הסתכלה עלי עמוק לתוך עיניים, שיכורה.

"אתה יודע." לחשה וכל הקולות מסביב נדמו. "לדפוק כמה אותיות
באנגלית לא אמר כלום, בטח שלא אומר כלום על הבעיה שלך. בכלל...
אתה לא נראה לי טיפוס מתוסבך בכלל." היא הסתכלה עלי במבט
נגעל.

"מה? למה את אומרת את זה?" אמרתי כשתחושת קיפאון עברה בכל
גופי, לא ציפיתי לביקורת חריפה כול כך, זה כאב. ממש!

"למה אתה חושב שאתה נמצא פה?" אמרה לאחר שנייה ארוכה.

"אני מצטער, אני לא מבין אותך. תשתי קצת מים." רעדתי ממבוכה.

"הבעיה שלי." אמרה וכמעט התעלפה, "הבעיה שלי היא שאני חייבת
למות. לא משנה מה, אתה תצטרך לרצוח אותי."

"מה? לא! למה את אומרת את זה?"

היא שתקה ומבט רובוטי פילח את האוויר בינה לביני. את המשפט הבא
היא אמרה כאילו מקריאה מטקסט ישן ולעוס:

"אם לא תהרוג אותי, הסיפור הזה לעולם לא יגמר."

"את רוצה למות? למה שתרצי למות? איזה מן בעיה זו?!" אמרתי בקול
רם וכועס, פתאום שמעתי את עצמי מאשים אותה, כאילו אני מביט
מבעד למצלמת רחף על עצמי. מסכנה.

היא צחקה כמו שיכורה. פתאום הבנתי: היא מתאבדת לי מול העיניים!
משכחי כאבים ואלכוהול? אלוהים אדירים אני חייב למצוא את סמי!
הוא ידע מה לעשות...

עזבתי את הבאר ורצתי מטה כשברקע שמעתי אותה צועקת לעברי בצחוק
גדול, מעורפל ולגמרי לא ברור: "אתה חייב לעזור לי!" לעזור לה
במה? למות? נכנסתי לתוך הקהל, המוסיקה התגברה מעט. הצטערתי
ששתיתי, הלוואי וכל זה לא היה קורה, אני חייב למצוא אותו. לא
קשה לזהות אותו, הוא היחיד עם טי-שיירט אדומה חלקה. איפה הוא
לעזאזל? נדחפתי בין כל האנשים המיוזעים האלו כשברקע קולות
ההופעה התגברו יותר ויותר, מקשים עלי כאילו בכוונה למצוא את
סמי. הוא לא נמצא בשום מקום. יש פה רק מאתיים איש, איך זה שאני
לא רואה אותו? לא יכול להיות שהוא עזב. המשכתי לחפש אותו בתוך
הקהל שעה ארוכה עד הרגע בו מצאתי את עצמי בקדמת הבמה.

הבטתי מעלה, הוא עמד מולי, נוטף מיניות ואסטטיקה. מזיע בקצב
המוסיקה, פרינס. הוא נראה מותש מההופעה, שמעתי אותו חזק,
ההגברה עבדה מצוין בחלק הזה של האולם. הוא הביט לי בעיניים
לשנייה וידעתי. הבנתי פתאום: אני בכלל לא אוהב את המוסיקה שלו,
אני בכלל לא אוהב את פרינס, כל הפוזה הזו... הדבר היחיד שנראה
לי רלוונטי באותו רגע היו חייה של הילדה הזו. אני לא מאמין
שעשיתי את זה אבל זה מה שקרה:

עליתי לבמה וצעקתי לתוך המיקרופון: "סמי, פגוש אותי ליד הבאר,
זה דחוף!" פרינס עמד לידי עם הגיטרה שלו, מגיע לי בקושי
לכתפיים. אני בטוח שזו הפעם הראשונה שהוא חווה דבר כזה בהופעה
שלו, הוא דחף אותי בכוח, קפצתי חזרה לקהל. כולם התנפלו עלי, זה
היה מפחיד יותר מסיוט, כול המעריצים של פרינס הצטופפו סביבי,
כול אחד רוצה נתח מהתהילה שזכיתי בה כשפרינס נגע בי.

"עזבו אותי!" צעקתי, ניסיתי לפלס את הדרך חזרה לכיוון המדרגות.
"זה עניין של חיים ומוות!!!" בקושי הצלחתי לזוז בתוך ההמון.
נראה שפרינס היה מאוד לא מרוצה מכל תשומת הלב שנטשה אותו
לטובתי והוא פתח באחד הלהיטים הגדולים שלו שמיד סחף את כל הקהל
חזרה למצב ההתחלתי שלו. הצלחתי לנשום. לרגע היה נדמה לי
שחיבבתי אתו, למרות שאני יודע שזה הכל היה מתוך אגואיזם ולא
מתוך רצון לעזור לי חס וחלילה.

התאפסתי, רצתי במעלה המדרגות. נערת הפירסינג לא הייתה שם.
שאלתי את הבאר מן אבל הוא לא הבין על מה אני מדבר, ניסיתי
באנגלית אבל הוא התעקש שמעולם לא הייתה שום נערה עם פירסינגים
על הבאר שלו. התעצבנתי עליו והסתובבתי, למה סמי עוד לא הגיע?
רצתי לכיוון היציע להסתכל על הקהל מלמעלה, אולי סמי יצא ממנו.
אבל למה אני בכלל מחכה לו? אני צריך לרדוף אחרי הנערה המסכנה,
אני חייב לעזור לה! והנה עלתה שוב אותה שיחה מהעבודה שהזכרתי
לכם בתחילת הסיפור, הרגשתי טיפש, מפגר, ילדותי. סמי לא בא.
ויתרתי עליו.

רצתי חזרה למטה ומשם אל מחוץ להנגר. סופת השלגים התחזקה, הרוח
התחממה והתחזקה, הראות בלתי אפשרית, רק לבן בכל מקום. כמו נמלה
הלכודה בפוף מנסה למצוא את חור היחיד במעטפת, ככה אני ניסיתי
למצוא את הדרך לאן שהוא בתוך ערימת הספוג או האבק או מה
שלעזאזל זה לא יהיה שנערם על האדמה לגובה של כמעט מטר.

רציתי לצעוק לנערת הפירסינג, אולי היא תשמע אותי מבעד למסך
שנפל על העולם, אבל לא ידעתי את שמה. אז לא צעקתי, גם לא בכיתי
לנשמתה. אולי היא עדיין חיה, אולי היא שיקרה לי. מה שבטוח זה
שמעולם עוד לא ראיתי אותה. גם את סמי לא ראיתי מאז ההופעה, הוא
נטש אותי, אני חושב. נו, טוב. זה לא שהוא היה איזה חבר טוב אי
פעם... אני רק מקווה שירושלים לא ישנא אותי על שנכנסתי להופעה
בחינם, אם הוא היה יודע כמה פשוט היה להיכנס הוא בטוח היה
מגיע. אז אולי הוא כן היה בהופעה? מי יודע? הרי מעולם לא פגשתי
אותו מחוץ לאיסיקיו, לא יכולתי לזהות אותו. וגם אם הוא היה
בהופעה, אני לא חושב שאמשיך לדבר איתו באיסיקיו. כבר די נמאס
עלי כול החרטא הזה.

מחר אני צריך לקום בשש וחצי לעבודה, אני אתעורר תחילה, אחר כך
אכנס להתקלח ולצחצח שיניים, אתלבש ואוכל קערת קורנפלקס מצופה
דבש עם קצת חלב. אנעל את נעלי ואצא מהבית. בשעה חמש וחצי
אחזור, סחוט מלא כלום אבל אולי הפעם קצת יותר נינוח. כן, אולי
מחר אצליח לנשום בלי כל התחושות המשונות האלו שירושלים עושה לי
בערב, אולי אצליח לנוח כמו בן אדם.

אבל עכשיו... עכשיו רק צריך למצוא את הקרע הקטן בפוף, לצאת מכל
הקלקר ולמצוא את הדרך חזרה הביתה.